זה התחיל בשתי מכוניות סוסיתא

צי של יותר מ-50 אלף כלי רכב כבר לא מספיק לשלמה שמלצר. הוא מקים חברת ביטוח, מתכונן להשתתף במכרז על פי גלילות, ונערך להפוך את מספנות ישראל לנמל. פרופיל וראיון.

כששלמה שמלצר (59), יו"ר קבוצת שלמה ובעל השליטה בחברת הליסינג הגדולה בישראל, נשאל על הכוונה להעלות את שווי השימוש של הרכב הצמוד, חשרת העננים על שמי הליסינג כיום, הוא מתלבט. מצד אחד הוא רוצה להסביר את גודל הרעה המאיימת על הציבור, לשכנע וללחוץ. מהצד השני, כמי שמחשב שלושה מהלכים קדימה, חשוב לו לשדר "עסקים כרגיל" לרוכשי האג"חים שלו ולבנקים הממנפים אותו. להוכיח שהפגיעה בחברה שלו תהיה מינורית. כדי להעביר את שני המסרים ההפוכים הוא משתמש בשפת הגוף המאוד מוחשית שלו: הוא מנמיך את שמורות עיניו הכבדות, מהמהם כשעולות שאלות קשות ומבטלן בתנועת יד. לפתע הוא רוכן קדימה, מנמיך מעט את הקול באפקט רטורי המגביר את ההקשבה של המאזינה, ומספר על היקף מסירות כלי הרכב בחודש האחרון כהוכחה לכך שמעולם לא היה מצבו טוב יותר.

שמלצר נחשב לאיש עסקים ששומר את הקלפים קרוב לחזה. אם צריכים למצות בביטוי אחד את המוטו שלו, נגיד ששלמה רוצה עוד. ועוד. למנף ולהתמנף, לגדול ולהתרחב. לא מספיק לו להיות בעל השליטה בחברת הליסינג ניו-קופל SIXT, הוא רוצה גם להיות ברומניה, לנגוס בעוגת הרכב הסיני, להקים חברת ביטוח, להשיט ספינות מתוצרתו בים, ולהפעיל סוף-סוף את הנמל הפרטי הראשון בישראל, באמצעות מספנות ישראל שבשליטתו. הוא גם רצה לשלוט בחברת אנרגיה, ועכשיו, אחרי שהפסיד את סונול לדוד עזריאלי, הוא רוצה את פי גלילות.

שמלצר שייך לזן האנשים שפועלים מהבטן. ייצרי וצנטרליסטי, אדם שמעיד על עצמו כמי שפועל "על-פי אינסטינקטים", ומפעיל תרגילים פסיכולוגיים כמו זה שעשה לבעל השליטה הקודם בניו-קופל, כאשר הסתיר ממנו עד אחרי המכירה את זהות הקונה. כמו הרבה אנשים שבנו את עצמם, הוא מחושב מאוד בהוצאות, והיו ששמעו אותו אומר "היד רועדת לי כשאני צריך לחתום על צ'ק".

שמלצר לא מסתיר את תאוותו לחזור ולהיות יבואן רכב, לאחר שאיבד את הזיכיון מטיל ביצי הזהב של סקודה. יבואני הרכב, ששמלצר הוא הקונה הגדול ביותר שלהם, מביטים באיבה מסוימת על רצונו "להצטרף לקלאב" היוקרתי שלהם. אחד מהם אף משתמש בפרפראזה על אמרתו המפורסמת של גראוצ'ו מרקס, ואומר ששמלצר הכי רוצה להשתייך למועדון שלא רוצה לקבל אותו. שמלצר מצדו לא מחזיר להם אהבה יתרה. "שאל אותי יבואן אחד", הוא אומר, "למה אני כל-כך רוצה להיות יבואן. אמרתי לו, 'זו שאלה מוזרה, למה אתה רוצה להיות יבואן?' הוא ענה, 'כי אני רוצה'. אמרתי, 'אז גם אני רוצה'". וכאן שמלצר עוצר לרגע, מצמצם שוב את שמורות עיניו, וממלמל "חוצפן".

יש מתח ביחסים שלך עם היבואנים?

"אני לא מתוח, אני הקונה. בעידן המודרני הקונה הוא המלך. מי שצריך להיות במתח זה היבואן. אנחנו קונים 15% מסך כל המכוניות החדשות שנמכרות בישראל, אז למה אני צריך להיות במתח?"

אז אולי אתה לא במתח, אבל היחסים מתוחים.

"הם חברים שלי, שותים יחד קפה, תה", הוא אומר, ואז עוצר לרגע ומתקן, "היחסים קורקטיים".

בענף הרכב יודעים לספר כי לפני כשנה וחצי UMI, יבואנית ג'נרל מוטורס בארץ, טרפדה מהלך עסקי של שמלצר ברומניה: הוא קנה שם סוכנות שייבאה באופן לא בלעדי מכוניות של GM. היבואנית הישראלית גרמה לכך שיינטל ממנו הזיכיון.

ככה עושים חברים?

"גם בין חברים יש אי-הבנות".

אי-הבנה?

"אי-הבנה בלשון המעטה ובמירכאות כפולות".

דוד עיני, מבעלי UMI : "ל-UMI לא היה כל קשר לאובדן הזיכיון ברומניה. החברה ניסתה להסביר זאת למר שמלצר, אבל הוא לא קיבל את הסבריה".

השמועות בענף אומרות שאי-ההבנה במירכאות הכפולות עלתה ל-UMI בהרבה מאוד מכירות של כלי רכב, כי שמלצר לא משאיר חשבונות כאלה פתוחים.

על אף שיברון הלב הקל, הסוכנות שנרכשה הייתה רחוקה מלהיחשב לבזבוז. היא שימשה כבסיסה של חברת ליסינג והשכרה תחת המותג SIXT, שכיום מחזיקה צי של מעל אלף מכוניות, ומובילה את השוק הרומני הן בליסינג והן בהשכרה. "זה שוק מתפתח, אני בטוח שיגיעו לרומניה עוד חברים שלנו", אומר שמלצר. "לא שאני מזמין אותם, אבל הם יבואו".

אקדח לרקה

חלום נוסף של שמלצר הוא הביטוח. יש היגיון אינטגרטיבי רב שבעל חברה העוסקת בציי רכב יחזיק גם חברה לביטוח רכב. לאחרונה הוא שוקד על הקמת חברת ביטוח משלו, "ניו-קופל חברת הביטוח", ונדמה שלכל אורך המהלך רק צצים מכשולים בדרכו. תחילה הייתה זו התלונה שהגיש נגדו שאול פסטרנק, בעלי ביטוח "הכי ישיר" שפשטה את הרגל ונותרה חייבת כספים רבים. הכי ישיר הייתה לקוחת ליסינג של ניו-קופל, ובמסגרת הזאת החזיקה כלי רכב שהפסיקה לשלם בעבורם. פסטרנק טען כי שמלצר איים על חייו וכי אחד מעובדי ניו-קופל הצמיד אקדח לרקתו של עובד הכי ישיר. כל עוד נמשכה החקירה בעניין נמנע משמלצר אישור. לבסוף הסתיימה החקירה מחוסר אשמה, כלומר המשטרה השתכנעה שלא היו דברים מעולם, ושמלצר קיבל את האישור המיוחל.

אך נסללה דרך האישורים, ונולד עיכוב נוסף: היושב ראש המיועד של חברת הביטוח, אורי אומיד, פרש ממנה.

"זה לא עיכב אותנו", אומר שמלצר.

למה אומיד פרש?

"כאשר אורי אומיד הגיע אליי, היו לו תוכניות אחרות, ותוך כדי זה שלקח על עצמו להקים את חברת הביטוח הוא גילה שיש עסקים אחרים, פרטיים, מעבר לזה, וקשה לנהל חברת ביטוח חדשה עם עסקים פרטיים. ולכן שני הצדדים הגיעו למסקנה שכל אחד צריך ללכת לדרכו".

אתה נשמע כועס.

"אנחנו ביחסים טובים, לא רבנו ולא נריב. ברור שחשבתי שהוא יהיה מסור לדבר. אני יכול רק להצטער על כך שהוא התחיל לעשות עסקים פרטיים".

המרצדס של הרוסים

בעניין הקרב על שווי השימוש (ראו מסגרת), שמלצר מעדיף לתפוס את עמדת חוסר האונים. "זה לא תלוי בנו", הוא אומר, "אנחנו קטנים והפקידים חזקים". אבל לכל מי ששומע ברור ששמלצר לא מוותר בקלות כזאת.

ניו-קופל, בעלת נתח שוק הליסינג הגדול ביותר (כמעט 30%), נחשבת לחברה הפעלתנית ביותר באיגוד חברות הליסינג בנוגע לשווי השימוש. האיגוד פועל במלוא עוצמתו כדי לצמצם את גזרת שווי השימוש; זה נעשה בדרכים ציבוריות, דרך חברי ועדת הכספים ובכל שלל אפשרויות הלובינג ויחסי הציבור האחרות. הלוביסט בוריס קרסני כבר גויס למאבק תמורת סכום לא מבוטל, כך שעל אף שכרגע העתיד לא נראה ורוד במיוחד, שמלצר רחוק מלהרים ידיים. "לא אכחיש שאנחנו פעילים בדבר הזה", הוא אומר. "אנחנו חברה מובילה. יש לנו 43 אלף כלי רכב וקשת רחבה של לקוחות. אני צריך לדאוג גם לי וגם להם, כי שינוי דרמטי כזה יכול לפגוע בכולם".

בין יבואני הרכב, אגב, יש גם תומכים נלהבים ברפורמה. לוביסטים של היבואנים שתומכים בהעלאת שווי השימוש הגיעו למחרת פרסום הכוונה לכנסת, כדי לשכנע את ועדת הכספים לתמוך בהצעה. למה להם? כי קונה גדול כמו חברת ליסינג מכופף את ידו של היבואן ומוציא ממנו מחיר נמוך במידה ניכרת מהמחיר שבו הוא מוכר לצרכן. פחות ליסינג ויותר רוכשים פרטיים משמעותם בעבור חלק מהיבואנים רווח יותר גדול.

אילו היית יבואן היה לך עכשיו פיצול אישיות?

"השאלה היא למה אני לא יבואן. היום רכב זה הענף היחיד, החל בתרופות ואלקטרוניקה, שעדיין סגור לייבוא מקביל. יש לובי חזק מאוד של יבואנים ואינטרסנטים כאלה ואחרים, שלא מעוניינים לפתוח את הייבוא. לא הרמנו ידיים בנושא, אבל ראינו שאנחנו נתקלים בקירות, ואנחנו לא קמיקזה".

שמלצר כבר היה יבואן, יותר מפעם אחת, ואפילו יבואן מצליח ביותר. הוא ייבא את סקודה ואת לאדה - חברה רוסית שאותה הוא נוטה להשמיט מהרפרטואר שלו בטענה שהייבוא היה זניח. את סאן יונג הקוריאנית ייבא שמלצר בין 1993 ל-1997, ואיבד את הזיכיון כאשר דייהו קנתה את החברה והזיכיון הועבר ליבואן של דייהו בארץ באותה תקופה, רמי אונגר. סקודה, לעומת זאת, הטילה לו ביצי זהב.

לפני למעלה מעשר שנים פרסם "ידיעות אחרונות" כי את הזיכיון לייבוא סקודה קיבל איש עסקים שישב אז באנגליה, שלומי פוגל (כיום יו"ר הדירקטוריון של חברת הליסינג אמפא ליס). על-פי העיתון, פוגל קיבל את הזיכיון בתמורה לסיוע כלשהו שנתן לצ'כים ("שטויות", מבטל שמלצר את הסיפור). עם הזיכיון הזה הגיע פוגל לשמלצר, וב-1991 השניים החלו לייבא את סקודה. כיום הם מתחרים בתחום הליסינג. "כל אחד הלך לדרכו", אומר שמלצר.

ברוח טובה? אמרו שעבר ביניכם חתול שחור.

"אנחנו כבר לא ביחד כמעט עשר שנים. אנחנו שותפים טובים, קונים עוד עסקים. החתולים האלה כבר מתו מזמן".

"סקודה הייתה הצלחה", אומר שמלצר. "מכרנו 50 ומשהו אלף מכוניות בתוך שש שנים. הרכב אמנם התקבל בחשדנות, אבל הפך למיינסטרים בזכות העולים מרוסיה. כשהגיעו גלי העלייה הגדולים, לא הבנו מה קורה: עולים היו מגיעים עם שקיות כסף מזומן ועושים את העסקה על המקום. ברוסיה, מתברר, סקודה הייתה כמו מרצדס. ללמדך שגם עיתוי חשוב בחיים".

סקודה הפכה למגדש הטורבו של שמלצר: על סמך הצלחת הייבוא שלה הוא נכנס לבורסה בשנות הפריחה, גילה להטוטנות פיננסית מרשימה תוך שהוא קונה לעצמו בזול ומוכר לציבור ביוקר, ושם גם קנה את קופל והפך אותה לניו-קופל.

אבל בשלב הזה שוב חצתה אוטוסטרדת המיזוגים של תעשיית הרכב העולמית את תחום המחיה של שמלצר, ופולקסווגן רכשה את סקודה. בדרך כלל כאשר יש רכישה שכזאת, דורש היבואן מהיצרן להעביר את הסוכנות. לא במקרה של שמלצר: בתחילה הפך שותף של צ'מפיון מוטורס, יבואנית פולקסווגן, ב-49%, ובשנה שעברה מכרו הוא ופוגל את חלקם בסוכנות בסכום שבענף מעריכים בכ-5 מיליון דולר.

איך שיחק מזלך כך?

"הייתה הערכה גדולה של הצ'כים אליי, בזכות העובדה שבניתי את סקודה בישראל, וצ'מפיון הוכרחה על-ידי פולקסווגן העולמית להגיע להבנה ולשלם. המדיניות של פולקסווגן בעולם - לדעתי זו מדיניות מוטעית - היא שכל המותגים יהיו תחת בעלים וקורת גג אחת, מהסיבה שהחלפים של כל המכוניות האלה דומים. הם חושבים שאם חלק של סקודה יעלה 100 שקל ושל אודי 200 שקל, אנשים יעדיפו לקנות חלקים של סקודה, ואם תהיה שליטה מרכזית הם יוכלו לתאם מחירים".

חברה לייצור מחברות

הקריירה העסקית של שמלצר התחילה כאשר השתחרר מהצבא, אחרי מלחמת יום כיפור, והצטרף למוסך ויקטור בפתח תקווה, שהיה שייך לאבי אשתו. זמן קצר אחר כך הוא החליט להיות עצמאי. "אני לא אוהב להיות ת"פ, לא עבדתי אף פעם כשכיר", הוא מסביר. הרעיון שלו היה להקים חברת השכרה. "באותם ימים, ב-1974, המיסוי עמד על 220%, ומחירי המכוניות היו גבוהים מאוד. התחלתי עם שתי סוסיתות, שאז היה הרכב הכי מפואר, והתמקדתי בהשכרה, וביתר ספציפיות ברכב מסחרי - טנדרים. אז לא היה צורך ברישיונות לרכב מסחרי, ויכולתי להשכיר טנדרים לכל אחד. רק ב-1982 קיבלתי את הרישיון להשכרת רכב פרטי".

בתחילת שנות ה-90 כבר ייבאו שמלצר ופוגל את סקודה, ובמקביל גם עשו עסקים נוספים. אחת העסקות הראשונות הייתה רכישת קונטרם, מסוף מטענים עורפי בנמל אשדוד, או, כדברי שמלצר, "חברת מחסנים עלובה יחסית, שקנינו באופן פרטי ב-4 מיליון דולר". חודשים אחדים לאחר מכן הם השתלטו על חברה ציבורית לייצור מחברות, ח.מ.ן, תמורת כ-2.5 מיליון דולר, ומכרו את קונטרם לח.מ.ן, שהייתה קטנה ממנה, ב-12 מיליון דולר.

איך אתה מסביר קפיצת ערך של פי שלושה לקונטרם בין הקנייה למכירה?

"קנינו במחיר טוב, ומכרנו לציבור במחיר עוד יותר טוב".

באותה תקופה מלאה העיתונות בעסקות השונות שבהן מכר שמלצר לח.מ.ן, או בשמה החדש, גולד-בונד, עסקים שבבעלותו, וקנה ממנה עסקים שלה. בין היתר הוא קנה מגולד-בונד את פעילות ייצור המחברות ב-400 אלף דולר, על אף שהיה קונה אחר שהציע מחיר אטרקטיבי לא פחות. הדירקטוריון נימק את המכירה בכך ששמלצר ישמור על המפעל כעסק חי וימשיך להעסיק את העובדים.

אתה עדיין מייצר מחברות?

"מה פתאום? החזקתי את המפעל עוד שנה וחצי, עד שהתחילו להגיע מחברות מירדן. ב-1996, המלך חוסיין, אללה ירחמו, קיבל מממשלת ישראל אפשרות לייצא לישראל ללא מכס מוצרים מסוימים, שאחד מהם היה מחברות. אי-אפשר היה להתחרות בזה".

אחת העסקות שהתמיהו במיוחד את העיתונות הכלכלית בתחילת שנות ה-90 הייתה רכישה של חברת המלט משאב, אז בבעלות משותפת של הקונצרנים כור וכלל, של 24% מגולד-בונד, ועוד במחיר גבוה ממחיר השוק, בכ-30 מיליון שקל. מה למונופול מלט ולחברת מחסנים? ההערכות היו שגולד-בונד התכוונה לייבא מלט מטורקיה, והסברה הרווחת הייתה שהכניסה של משאב לגולד-בונד לוותה בהסכמה שבשתיקה כי גולד בונד תימנע מייבוא. "אלה אגדות. הגדה מורכבת לפסח", מבטל שמלצר.

אז למה הם שילמו מחיר גבוה כל-כך?

"הם קנו עסק טוב, והיה להם חזון".

מאז פורקה שותפות הקונצרנים במשאב והחברה שייכת רק לכלל, ועדיין שותפה בגולד בונד, ודרכה בקונטרם. קונטרם עצמה כבר מזמן רחוקה מלהיות "מחסנים עלובים": כיום היא משתרעת על-פני 150 דונם, פורקת ומשנעת קונטיינרים מנמל חיפה לנמל אשדוד, באמצעות מסילת רכבת פרטית.

גולד בונד נשלטת על-ידי סקו-קאר (51%), שהיא החברה של שמלצר, פוגל ורני סיימון, ושותף בה גם היהודי הבריטי ריצ'ארד בורצ'ארד (24%), בעלי חברת הספנות בורצ'ארד. שותף נוסף היא חברת תעבורה (16%), מבעלי קבוצת אי.די.בי לצד נוחי דנקנר.

אחד מגלגולי ההשקעה ההיא נמצא כיום גם בדמות אחזקה של כלל במספנות ישראל, מהרכישות המעניינות והנועזות של שמלצר, שעדיין מחכה בסבלנות להבשלת פירותיה. לאחרונה אפשר היה לדמיין את טעמו המתוק העתידי של הפרי, כאשר דירקטוריון חברת נמלי ישראל אישר בתחילת החודש שתתאפשר למספנות ישראל פריקה ואחסנה של סוכר, בהיקף של כ-300 אלף טונות בשנה.

"רוצים להרוג את הילד"

מספנות ישראל הוקמה כיצרנית הספינות הצבאיות של המדינה. הפרטתה, ב-1995, לא עברה בקלות. תנאי הפתיחה היו הפסדים של 200 מיליון דולר לשנה, וועד עובדים חזק. שמלצר, פוגל, וסמי קצב קנו את המספנות בסכום שבמבט לאחור נראה מגוחך: 13 מיליון דולר.

כיום, כאשר סמי קצב מוכר כמחצית מחלקו במספנות, הוא עושה זאת לפי שווי של 63 מיליון דולר. כמעט פי חמש. מצד שני, הסכום הזה הוא גם כחצי מהערך שעל-פיו ניסו הבעלים, ללא הצלחה, להנפיק לפני שנתיים וחצי את המספנות - 130 מיליון דולר.

גם לאחר הרכישה המשיכו המספנות לייצר ספינות לחיל הים הישראלי. בהדרגה, ובמקביל לפריחה בשוק הספנות העולמי, החלו המספנות לפנות גם לשוק האזרחי. לאחרונה נבנות במספנות שתי אוניות קארגו קטנות, 5,000 טונה קיבולתן.

אבל ההבטחה הגדולה שבמספנות אינה בניית ספינות אלא הנמל. "המספנות הן נכס אסטרטגי", אומר שמלצר, "כי בגלל צורת קו החוף, זה המקום היחיד שיכול להיות בו נמל פרטי במדינת ישראל. ההזדמנות הזאת ניתנה לנו בפברואר 2005, עם כינון הרפורמה של בנימין נתניהו, שחלקה יושם וחלקה לא".

"אנחנו נדרשים לשלם לחנ"י (חברת נמלי ישראל) פעמיים", מתקומם שמלצר על הכללים, ומתכוון ל-4% דמי שימוש שמשלמים כל הנמלים, ותוספת מיוחדת בטענה שמדובר בנמל פרטי. "מנסים להרוג את הילד כשהוא עוד קטן", הוא מסביר את ההיגיון שמאחורי ההיטל. הסכם ההרשאה כולל עוד סעיפים מגבילים, ובראשם הגבלה מקסימלית של כ-5% מסך כל המכולות שנכנסות לישראל. מגבלה אחרת שכואבת לשמלצר היא ש"אסור לנו לייבא מכוניות".

חברה נוספת בסל של שמלצר עוסקת בכלל באלקטרומכניקה, וכמו כל שאר העסקים שלו, יש גם סיפור סביבה. אפקון נקנתה על-ידי שמלצר מידי הכונס של פויכטוונגר, שנפילתה הייתה אחת השערוריות הכלכליות הגדולות שידע המשק הישראלי בשנים האחרונות. "אפקון הייתה הרוסה לגמרי, גם פיננסית וגם מבחינת כוח אדם. האנשים שם היו שבורים, הם לא האמינו בי. לא יכלו לחשוב שאדם מענף הרכב בא להציל חברה שעוסקת באלקטרומכניקה", אומר שמלצר. היום יש בחברה אלף עובדים, והיא מתמקדת בבשורת האנרגיה הבאה - גז, שלטובתו, מעריכים האנליסטים, יזנחו גופים רבים את המזוט ואת החשמל. "אנחנו נהיה שם עם אפקון, נבצע התקנות, נתכנן. זה ביזנס גדול למי שיידע לנצל את זה".

תרגיל אופייני

את השליטה בספינת הדגל של הקבוצה, ניו-קופל, רכש שמלצר ב-1996 בתרגיל אופייני לו ובקצת למעלה מ-400 אלף דולר. החברה, שהיו בה 430 מכוניות, נקראה אז קופל והייתה חלק מחברה בשם ישטק, שנחשבה לשק של בעיות וחובות. בעל השליטה, אביהו הורוביץ, לא ידע מי הרוכש עד אחרי שהדירקטוריון של החברה חתם על העסקה.

למה לא רצית שהוא יידע?

"הכרתי את הבנאדם, והבנתי שאם הוא יידע שזה אני, הוא לא ימכור. אני עובד לפי אינסטינקטים, והייתה לי הרגשה שהוא ימכור רק כדי לדעת מי עומד מאחורי הקנייה, כדי לספק את הסקרנות שלו. זה חלק מתורת המשחקים, לגרות כדי להניע למכור".

היום, עם 43 אלף מכוניות, ניו-קופל משחקת במגרש אחר לגמרי, הרבה יותר תחרותי. "המחירים לא ריאליים. אנשים עושים קמיקזה כדי להשיג לקוח", מתלונן שמלצר. "הענף תחרותי ברמות שאי-אפשר להבין. יכול להיות שבגלל שמנהלים אותו אנשים יצירתיים וכוחניים. ענף הרכב בכלל מורכב מאנשים גדולי אגו".

אתם ממונפים מאוד, למעלה משני מיליארד שקל, והיחס בין ההון העצמי למאזן לא מעודד (כ-9%).

"מינוף זה לא דבר רע".

הבנקאים ישנים טוב בלילה?

"הם ישנים טוב, ואנחנו ישנים טוב. יש אמון מלא של המערכת הבנקאית בניו-קופל. אמנם זו חברה ציבורית, אבל אני לוקח את ההתחייבויות כאילו הן אישיות. אנחנו גם מנפיקים אג"ח, וזה מנגנון שעוזר לנו להוריד מהמעמסה מהבנקים לכיוון שוק ההון. איגחנו עד היום 800 מיליון שקל, ובזמן הקרוב נאגח סכום יפה נוסף".

אתה מתכנן רכישות כלשהן? אולי אחת מחברות הליסינג הקטנות?

"אני בדרך כלל עושה עבודת יד בעסקים: קונה עסקים שבורים ומקולקלים ומשקם אותם. אני לא מספיק עשיר לקנות עסקים גדולים. אני עושה הכול בגידול עצמאי, זה לא הזמן לקנות חברות. נחכה ונראה".

לפני שנה תבעו אותך על שימוש במידע פנים במניות ניו-קופל.

"הורידו אז את מס הקנייה והמניה התרסקה, ובעל המניות, בשביל לשמור על רכושו ועל הציבור, תמך במניה וקנה מניות - זה לגיטימי וחוקי. החליט מי שהחליט שזה לא חוקי. בבוא היום הוא יצטרך להוכיח. אין משפט, ואני חושב שגם לא יהיה. יש היום עורכי דין שמחפשים תביעות ייצוגיות, הפכנו לאמריקה".

עסק משפחתי

אין דבר הממחיש יותר את דרך הניהול של שמלצר, ואת האופן שבו הוא אוהב שליטה מלאה וקלפים צמודים לחזה, מאשר השם של הקבוצה: קבוצת שלמה. הקשר המשפחתי רק מחזק את הדברים: הבן אסי, 37, מנהל את חברת ההשכרה, שלמה SIXT, עשרת אלפים מכוניות, עם פעילות בחו"ל. החתן ישראל רייף מנהל את מאסטר שיר, חברת שירותי הדרך שכוללת את רשת המוסכים אוטוקלאב, עם 150 מוסכים. בנוסף, יש חברה לפחחות, שלושה מוסכים מרכזיים וחברת גרירה. הבן טובי משתלם בחברת הביטוח המתהווה. ו"זהו, אין לי יותר ילדים".

יש לך בת.

"נכון. אבל היא לא בעסקים אצלנו".

אשתו של שמלצר עתליה ממלאת מגוון תפקידים בחברה, ושמלצר מכנה אותה "כוח מניע". היא אחראית על כוח אדם, על פרסום, והיא גם מעין מש"קית ת"ש של החברה. "כל מי שכואב לו מגיע אליה", הוא אומר. בעבר חלקו חדר, עכשיו, אחרי ההרחבות והשיפוצים, כל אחד קיבל משרד משלו.

מובל על-ידי אופיו החשדני מעט, מעדיף שמלצר להקיף עצמו באנשי אמון. הקבוצה, על 2,500 שכיריה, מתאפיינת בקביעות גבוהה של מנהלים, שעובדים בחברה שנים ארוכות. "אני תמיד אומר שאני לא צריך אנשים מבריקים, אני צריך אנשים נאמנים. אני לא מחפש 100% כישרון, מספיק לי 90% כישרון, אבל אני דורש 110% נאמנות".