השופטים מעניקים לעצמם חסינות

לפני חודש בדיוק נפל דבר. לראשונה, חייב בית משפט את המדינה לפצות אזרח בשל רשלנות של שופט. פסק הדין האמיץ של השופט אריה אטיאס, שנחשף לראשונה ב"גלובס", עורר תהודה רבה במערכת השיפוטית ובקהילת עורכי הדין כאחד. ואולם, מאז ניתנו שתי החלטות שהדגישו את חוסר האחידות בפסיקה בנושא חסינות השופטים.

האחרונה שבהן ניתנה ע"י נשיא בתי משפט השלום במחוז המרכז, השופט יהודה פרגו, שסבור שבכל מצב יש להקנות חסינות גורפת לשופטים ולמדינה. נראה שאין מנוס מהידרשותו של בית המשפט העליון לסוגיה.

כזכור, סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע, שלא ניתן לתבוע בעל תפקיד שיפוטי "על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". הכל מסכימים שלשופטים עצמם חסינות מתביעה, אולם המדינה מחזיקה בדעה שמדובר בחסינות מהותית וכי שופטים אינם בגדר "עובדים" לעניין אחריות שילוחית.

לפני שש שנים ניתנה במחוזי בירושלים "הלכת פרידמן", בה קבעו השופטים ורדי זיילר, יהודית צור ודוד חשין כי "החסינות בסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט", וכן ש"לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד".

ואולם, ביולי 2006 קבע השופט דוד גלדשטיין מהמחוזי בת"א, כי לשופטים חסינות מוחלטת. "גם אם הפעולה בגינה נתבע שופט נעשתה בחוסר סמכות, אין מקום לבחון האם נעשתה בזדון או ברשלנות". לדבריו, מטרת החסינות היא מניעת פגיעה בעצמאות שיקול דעתו של השופט. "לתכלית זו מספר תכליות משנה, בין היתר מניעת פגיעה באמון הציבור, מניעת הגשת תביעות סרק שיכפישו את תדמית השופטים, הבטחת סופיות הדיון והתקיימות הליך דיוני תקין".

תכלית נוספת היא "מניעת פגיעה בתפקוד השופט כאשר עצם הגשת תביעה אישית נגדו מערערת את מעמדו ומעלה שאלות באשר לטיב שפיטתו, מניעת עיוות דין ובזבוז זמן שיפוטי יקר בהטרחת השופט לבית המשפט להגן על החלטתו השיפוטית". באשר להלכת פרידמן, גלדשטיין סבר ש"הדעות שנשמעו בפסק דין זה הינן יחידות בסוגיה זו, ואינן מהוות תקדים מחייב".

ימים ספורים אחרי פסק דינו של השופט אטיאס בשלום בת"א, שהלך בעקבות הלכת פרידמן, ניתן פסק דינה של השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ', שהלכה דווקא בדרכו של גלדשטיין. לדעתה, פסק דינו "ברור וחד-משמעי, לפיו אין כל מקום להטיל אחריות שילוחית או ישירה על המדינה על פעולות שופט ואין משנה סוגה של הרשלנות".

היא ציינה, ש"המדינה אינה מעבידת השופט במובן הרלוונטי להחלת האחריות השילוחית, שכן השופט אינו 'עובד' לעניין זה, הוא אינו נתון למרותה והיא אינה רשאית להנחותו כיצד לפעול. אחריות שילוחית בנזיקין הינה חריג לכלל שאיש יישא בעוולתו, ואין היא ישימה כאשר מדובר ב'עובד' שאין ל'מעבידו' כל מרות עליו, שכן הכלל הוא שאדם אחראי למעשיו הוא. למדינה אין כל שליטה על בחירת השופטים ועל דרך עבודתם".

בימים אלה, נחלץ הנשיא פרגו, בשבתו בבית משפט השלום בראשל"צ, להגנת הקולגות. הוא דן בתביעה שהגישו יש ואריאלה שטרצר ע"י עו"ד אבי סטוקהולם, נגד בנק ירושלים, בנק לאומי, השופטת נועה גרוסמן, מדינת ישראל ואחרים. התובעים רכשו קרקע בכינוס בעקבות מודעה בעיתון, והמכר אושר ע"י גרוסמן, שהיתה אז ראש ההוצל"פ. לבסוף טורפדה העסקה בעקבות צו של בית משפט, שמנע את פינוי בעלת הנכס ממנו.

לטענת השטרצרים, גרוסמן התרשלה באישור הסכם המכר ובאי-פיקוח על ביצועו, לרבות אי-פיקוח על פעולותיהם והתנהלותם של כונסי הנכסים, שהסתירו מהם כביכול מידע מהותי. למדינה הם ייחסו אחריות שילוחית למעשיה של גרוסמן. השופטת והמדינה ביקשו לסלק את התביעה על הסף ופרגו נענה.

בהחלטה בת 25 עמודים, סקר פרגו את נושא החסינות בחקיקה. הוא גם ציטט מהלכת פרידמן, אך רק את הדברים הנוחים לו לגבי חסינות השופטים. פרגו לא טרח להתמודד עם מסקנת פסק הדין, לפיה במקרי רשלנות רבתי תוטל על המדינה אחריות. בהמשך החלטתו הסתפק בלציין: "חולק אני על דעתם של אלו הסבורים כי מדובר בחסינות דיונית". פרגו פסק, כי החסינות שבחוק היא "חסינות מהותית נרחבת ומוחלטת. חסינות זו באה לשרת את הציבור ואת האינטרס הציבורי ולא את נושאי המשרה השיפוטית באופן אישי. אין זו זכות/חסינות אישית של נושא המשרה השיפוטית, עליה הוא יכול לוותר.

"אני דוחה כל ניסיון לערוך הבחנות בין סוגי המעשים והרשלנות, כדי לבחון את השאלה, אם חלה החסינות שבסעיפים 8 לפקודת הנזיקין ו-73א לחוק ההוצל"פ. החסינות הקיימת היא מהותית, מוחלטת ומלאה. כל ניסיון לערוך הבחנה כמותית, פוגע במהות ובמטרה שלשמן הוענקה חסינות זו".

פרגו גם נמנע מלהתייחס לפסק דינו של גלדשטיין, אולם הנמקתו היתה דומה. "הבחנה זו תחייב גם את העדתו בבית המשפט של השופט או נושא המשרה השיפוטית, כדי להסביר את החלטתו ואת היעדר הרשלנות. לא עולה כלל על הדעת, כי נושא משרה משפטית - שופט, רשם, ראש הוצל"פ, בורר או כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט - יצטרך לאחר מכן להופיע בבית המשפט, על-מנת להתגונן מפני תביעות הנוגעות למילוי תפקידו. זו סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של 'פסיקה מתגוננת'".

אם אין לשופט אחריות, פסק פרגו, גם המדינה אינה אחראית. "היות והחסינות המוענקת ל'רשות השופטת' הינה חסינות מהותית/סובסטנטיבית - אין אחריות של המדינה על מעשה עוולה נטען שנעשה ע"י מי מ'הרשות השופטת' (כולל ראש ההוצל"פ), במסגרת ביצוע תפקידו". בנוסף, מאחר שאין יחסי עובד-מעביד בין השופטים למדינה, אין היא חבה באחריות שילוחית למעשיהם.

הוא התייחס לפסק דינה התקדימי של השופטת אבניאלי, שקבעה כי ניתן לתבוע את המדינה בגין שופטים המעכבים פסקי דין או מתעמרים בבעלי הדין, כשהיסוד לכך הוא אחריות ישירה ולא שילוחית של המדינה. "דעה זו אינה מקובלת עליי", קבע פרגו. "הליכה בדרך זו היא למעשה עקיפה של החסינות המהותית שניתנה ל'רשות השופטת', אינה עומדת בפני מבחן של מדיניות ציבורית ראויה, ואינה מתיישבת עם כוונת החוק והמחוקק בעת הענקת חסינות זו".

כדי שהניזוקים ממעשי השופטים לא ייצאו וידיהם על ראשיהם, הציע פרגו פתרון מקורי. "במקרים חריגים, הפתרון צריך להיות בפיצוי הניזוק - לפנים משורת הדין - לאחר שעניינו ייבדק ע"י ועדה ציבורית מיוחדת למקרים חריגים מסוג זה, כפי שכבר קיימות ועדות כאלה בנושאים אחרים". הוא ציין, שבמקרה זה הרשלנות המיוחסת לגרוסמן בתביעה בכל מקרה אינה רשלנות רבתי, גם לפי השופטים החלוקים עליו. "נוכח אי-אחידות הדעות בין השופטים בנושא", הוא נמנע מלחייב את התובעים בהוצאות (ת.א. 3568/06).