ונעבור לפרסומות (כי התוכניות לא מעניינות)

נניח שיום אחד הפסקתם לצפות בטלוויזיה. עד אותו יום דווקא צפיתם בהתמדה: שלוש, חמש שעות טלוויזיה ביום. אבל אז בבת אחת הפסקתם. ארבעה חודשים מאוחר יותר, ערב שידורים של הערוץ המוביל בישראל הוא לא יותר מזיכרון רחוק.

נדמה לכם שערב כזה מורכב מתוכניות צרכנות, שאינן אלא פרסומת אחת ארוכה ומשעממת, מהדורות חדשות שמבצעות מניפולציות גסות גם על מעט האינפורמציה שהן מספקות, בידור מהסוג הנחות ביותר ודרמות מקור בינוניות המזלזלות באינטליגנציה שלכם.

נדמה לכם, אבל אתם לא בטוחים. אחרי הכול עבר פרק זמן נכבד מאז הפעם האחרונה שפתחתם את המכשיר, וערב אחד, כשנכנסתם לרכוש דבר מה בפיצוציה, ראיתם על המסך תשדיר המבשר כי "ימים טובים עוברים על הטלוויזיה". אולי הזיכרון מתעתע בכם?

ובכן, ערב השידורים של ערוץ 2 החל אתמול בתוכנית צרכנות שלא הייתה אלא פרסומת אחת ארוכה ומשעממת. "מומחים עם סגנון", שמה. היא כמעט ולא השתנתה בארבעת החודשים האחרונים. המנחה (שרון כידון) עדיין עושה ככל יכולתה כדי להעביר את הזמן בין הפרסומות גלויות והתוכן השיווקי, אך יכולתה מוגבלת למדי. הגרפולוג הזחוח והבלתי נלאה (אילון בן יוסף) עדיין נותן את מופע הקריאה בציורים שלו, והדינמיקה בין הטבח (שגב משה) לאשתו הסטייליסטית (סנדרה רינגלר) עדיין מוציאה את התיאבון מכל מתכון שיופיע.

אם בכל זאת לציין הבדל, נראה כי מינון שיתופי הפעולה המסחריים ירד מעט לעומת העבר, מה שרק הופך את העסק לעצוב יותר, שכן מסתבר כי גם במצב כזה עדיין משתלם לייצר את הזבל הזה.

הכותרת הראשית במהדורת החדשות של המדינה בישרה על הדבר החשוב ביותר שקרה אתמול לדעת עורכת המהדורה: מיעוט המבקרים בפארקים. מובן שאף מילה לא נאמרה במהלך שלושת רבעי השעה של המהדורה על הסגר שהוטל על השטחים, אף מילה אפילו על פעולת צה"ל בשכם. בימי חג דומה מהדורת החדשות לתוכנית בידור עוד יותר מאשר בימים רגילים, עם כתבת "איפה הם היום?" על חברי כנסת לשעבר, וכתבה "אופטימית" על מחנה כדורגל ישראלי-פלשתיני.

בשנים האחרונות שודרו עשרות כתבות על מחנה כדורגל ישראלי-פלסטיני. איך יכול להיות, שואל את עצמו צופה שרואה אותן אבל לא את האופן שבו חיים בני אדם תחת הסגר בשטחים, איך יכול להיות שעוד לא הגיע השלום?

אבל "המקום", דרמת המקור שעמדה במרכז שידורי הערב, דווקא ראויה להתייחסות רצינית. "המקום" (בימוי: לינה וסלבה צ'פלין, תסריט: אסתי נמדר) היא אחת היצירות הישראליות שבהן מתפארת הזכיינית "רשת". סוגה עילית.

לפי המידע בכותרות הסיום הופקה כבר לפני שנתיים. גם אם היו נותנים לה לשבת עוד שנתיים על המדפים לא הייתה הופכת לטובה יותר.

במרכזה עומדת מזי (טלי שרון) החוזרת ללילה אחד לעיר הולדתה מהעיר הגדולה. לא תאמינו, אבל במהלך הלילה הדמות הראשית שלנו תעבור תהליך פנימי ותשתנה. ואם לא די בכך הרי שהשינוי יהיה מהותי:

מהמסחרי לאנושי, מהציני לרגשי, מהרע לטוב. גם מי שלא לקח באופן אישי את רצף הקלישאות שפוזר לאורך התסריט וחבילת הסוכר שהודבקה לסיומו, ראוי שייעלב מהתוספות שהולחמו לפס הקול לאחר הצילומים. הכוונה למשפט כ"צו עיקול", או המילה "בעלי", שנוספו במלאכותיות לפס הקול ברגע שנראה נייר ירוק או הוצגה דמות חדשה, כדי שלא יקרה חס-וחלילה מצב בו הצופים יתבלבלו לרגע, ייאלצו להבין בעצמם את המתרחש לנגד עיניהם, ואולי יעדיפו להעביר ערוץ.

בעולם המופלא של ערוץ 2 סוגה עילית והאכלה בכפית אינן סותרות אלא משלימות האחת את השנייה, או כמו שאומרים: ימים טובים עוברים על הטלוויזיה שלכם.