פועלי ציון

בתחילת שנות ה-60 הגיע לישראל תעשיין הטקסטיל הדרום האמריקאי ישראל פולק. שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר, האיש שהניח את היסודות לתעשייה הישראלית, לא התכוון לתת להזדמנות הזאת לחמוק מבין אצבעותיו. באותה תקופה נעשו מאמצים גדולים לפתח את התעשייה בעיירות הפיתוח בכלל ובקריית גת בפרט, וספיר, בפגישה עם פולק, דיבר ארוכות בשבחיה של העיירה ותושביה. פולק השתכנע, אבל הייתה לו הסתייגות קטנה: אני רוצה קרוב לתל אביב, הוא אמר. ספיר אפילו לא מצמץ. בוודאי, הוא הבטיח לפולק, אני אראה לך כמה שזה קרוב.

להזיז את קריית גת הייתה משימה לא פשוטה אפילו לשר בעל עוצמה כמו ספיר, אבל לא אדם כמוהו יתייאש. הוא קבע עם פולק בשעה חמש בבוקר, שעה שבה לא היו צפויים שום עיכובים בדרך, ונתן לנהגו הוראה חד משמעית: הכי מהר שאפשר. התוצאה הייתה נסיעה שנמשכה ארבעים דקות, מהיר גם בסטנדרטים של היום, וקצב בלתי נתפס אם מביאים בחשבון את הכבישים של התקופה. פולק התרשם מהקרבה, ובסיוע מענק נדיב מהמדינה הקים מפעל חדש - פולגת.

הרבה מים זרמו מאז בירדן. תעשיית הטקסטיל פרחה, קרסה, התאוששה - ועברה לייצר במקומות אחרים בעולם. קריית גת, העיירה שזוהתה יותר מכול עם טקסטיל, ואחר כך עם המשברים שבאו עם סגירת מפעלי הטקסטיל, מזוהה היום הרבה יותר עם אינטל, וספק אם רבים מצעיריה אפילו יודעים מה זה "בגיר".

השינוי הזה אינו ייחודי כמובן לקריית גת או לתעשיית הטקסטיל: התעשיות המסורתיות מפנות בהדרגה את מקומן לטובת היי-טק. חלקן נעלמו במהירות, אחרות נלחמות בציפורניים מול ייצור זול בחו"ל, בדרך כלל תוך שהן מבצעות את המחקר והפיתוח בישראל, אך את רוב הייצור במדינות אחרות. אך אף שחלקה של התעשייה המסורתית ביצוא הולך ומצטמצם - 45% מכלל היצוא ב-2006 לעומת 55% של ההיי- טק, ויש אפילו מי שמנבאים את סופה - היא עדיין משחקת תפקיד משמעותי בשוק העבודה הישראלי. 70% מהעובדים בתעשייה עובדים ב"לואו טק", ומומחים מסכימים כי בכל מקרה היי-טק, שדורש חינוך גבוה, אינו יכול לענות על צורכי התעסוקה של מדינה שלמה.

קל יחסית לשחזר איך הפכנו ממדינת טקסטיל למדינת היי-טק. הרבה יותר קשה לענות על השאלה מדוע לא השכילו מקבלי ההחלטות להבין את התהליך, ולהפעיל את הכלים שברשותם - ובראשם עידוד המחקר והפיתוח, גם לצורך יצירת יתרון יחסי לכלל התעשייה הישראלית. ההיי-טק, אומרים מומחים העוסקים בתחום, הוא אמנם הקטר של הכלכלה הישראלית, אבל לא כל האוכלוסייה יכולה להתפרנס ממנו. השאלה הזאת רק מתחדדת כאשר מביאים בחשבון את המחיר החברתי הכבד ששילמה ישראל על התכווצות התעשייה המסורתית בעשור האחרון.

שנות ה-50

בשנות ה-40 וה-50 היו שיעורי האבטלה בישראל גבוהים מאוד, והשכר, יחסית לארצות הברית ולמערב אירופה, נמוך מאוד: עשירית בהשוואה לשכר בארצות הברית. "מטבע הדברים, במקומות כאלה מתחילים בתעשיות בסיסיות שמייצרות גם לשוק המקומי וגם לייצוא", מסביר יו"ר דלתא דב לאוטמן.

בעידוד המדינה החלו החקלאים לגדל כותנה, והוקמו מטוויות מקומיות. בשיא פעלו בישראל עשר מטוויות שאף אחת מהן לא הצליחה לשרוד. "היה עידוד ממשלתי, ובאמצע שנות ה-50 התחילו להגיע מחו"ל תעשיינים עם ידע בטקסטיל. כך קמו חברות כמו כיתן, פולגת, דלתא, מקפל וחברות אחרות שהעסיקו עובדים רבים ותרמו אולי יותר מכל תעשייה אחרת לקליטת העלייה", מתאר לאטומן את השלב הבא.

המענקים הממשלתיים היו ללא ספק זרז משמעותי: מענקי פיתוח, מענקי עידוד ומימון הסעות לעובדים היו רק מקצת העזרה שקיבלו התעשיינים בשלבי ההקמה. אחרי ההקמה, במטרה לעודד את היצוא, העניקה המדינה פרמיות על יצוא מעבר לסכומים מסוימים, וכן שערי חליפין מיוחדים, שבתקופות מסוימות הגיעו ל-20% יותר מהשער היציג.

העידוד הממשלתי המסיבי עבד: בשנותיה הראשונות של המדינה כמעט כל היצוא היה הדרים ויהלומים. החל באמצע שנות ה-50 החל הטקסטיל לתפוס נתח משמעותי, ובשנים מסוימות הוא אפילו עבר את ההדרים.

כבר באותן שנים החלו, ללא תכנון מוקדם של גוף כלשהו, תהליכים שעם השנים יהפכו לבסיס לתעשיות עתירות הידע. לאוטמן מונה ביניהם את התפתחותה של התעשייה הביטחונית, שנחשבה לצורך קיומי ולכן הושקעו בה סכומי כסף גדולים, ואת הקמת הקרן למחקר, שמלבד הכספים שחילקה גם יצרה מודעות לחשיבות שילוב המחקר והפיתוח בתעשייה.

שנות ה-60

שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר נהג להסתובב עם פנקס שחור קטן ולשלוף אותו מדי פעם כדי לרשום לעצמו הערות. הפנקס הזה, שבאמצעותו נוהלה מדינה שלמה, הפך לסמל: לפי האגדה ספיר המפא"יניק רשם את ההקצבות שהבטיח לכל תעשיין ולכל מפעל, וגם את שמותיהם של מי שלא חפץ עוד ביקרם. כך, לפי האגדה, הוא הבטיח שאיש מהם לא יזכה לשום ג'וב בשירות הממשלתי. עוצמתו של הסמל הזה הייתה כה גדולה, עד שהפנקס מוצג היום לקהל הרחב ב"מרכז ספיר" בכפר סבא.

בנו של השר, עמוס ספיר, לשעבר המשנה למנכ"ל כלל וכיום יו"ר חברת הדירוג מעלות, מנסה להפריך את האגדה. הוא אומר שכל אחד יכול לדפדף בפנקס ולראות שיש שם אמנם שתי רשימות של "מועמדים" לעבודה, אבל רוב השורות הכתובות בצפיפות הן אוסף נתונים כלכליים. "לאבי היה אז עוזר אחד, כי אז לא היו עשרה מלחכי פנכה לכל שר. כל חודש העוזר היה מטלפן ל-40 אנשים, כדי לבדוק כמה מלט ייצרו באותו חודש, כמה טקסטיל ייצרו, וכך הלאה. לפי הנתונים האלה אבי ידע מה מצב הכלכלה, למרות שהוא בוגר בית הספר לרבנים בוורשה ולא למד כלכלה. היו שם גם רשימות של מועמדים, אני לא מכחיש, אבל הרוב היה סטטיסטיקות על התפתחות המשק".

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שניהל ספיר בתוך הפנקס השחור שלו מדגימה היטב את הצניעות שאפיינה את שנות ה-50. הצניעות הזאת לא האריכה ימים; תנופת הבינוי האדירה, שמטרתה הייתה לשכן את המוני העולים החדשים, הביאה להתפתחות מואצת של תעשייה שייצרה חומרים לבנייה. במקביל, התעשיות הביטחוניות עבדו לילות כימים כדי לייצר את צרכיו של צה"ל, והיו כמובן גם הטקסטיל, החקלאות, היהלומים, הפלדה ועוד. הצמיחה בישראל בסוף שנות ה-50 הגיעה ל10% בשנה.

קצב הגידול המואץ הזה הביא גם לעלייה ברמת השכר ולעלייה ברמת החיים. אלה גררו בעקבותיהם, בשנות ה-60, את התפתחותה של תעשיית מוצרי הצריכה. אולי ברוח האופוריה של הקמת מדינת היהודים אחרי 2000 שנות, הייתה התעשייה הזאת שאפתנית ויומרנית: מכוניות סוסיתא היו למחזה נפוץ ברחובות, מקררי אמקור או פרידמן צצו כמעט בכל בית במקום ארגזי הקרח, ומקלטי רדיו כחול לבן ניגנו בכל פינה. לצדם היו כמובן גם מגוון מוצרים הרבה פחות מסובכים: מסכיני גילוח, עבור במוצרי מזון ועד לרהיטים.

השוק המקומי השבוי במכסי מגן גבוהים לא הספיק לבדו כדי לתמוך בתעשייה הזאת והחל באמצע שנות ה-60 עשו התעשיינים מאמצים גדולים למכור גם בחו"ל. בעבור חלקם המפגש עם העולם הגדול היה טראומתי ממש.

בשנות ה-60 המאוחרות ובתחילת שנות ה-70 הייתה נטייה לטעון כי הישראלים יודעים לייצר אבל לא יודעים למכור. זה אולי התאים לרוח הסוציאליסטית של התקופה, אבל לא היה ממש נכון: המוצרים מארץ הקודש אולי היו מפתים בשל המקום שממנו הגיעו, אבל האיכות שלהם בהחלט הצליחה לקרר את ההתלהבות. הנה דוגמה: הסוסיתות הראשונות שנשלחו לארצות הברית היו בנויות על שלדת עץ. השבועות שעשו בדרך הים יצרו ריקבונות בשלדה שהצליחו להעלות את חמתם של הרוכשים האמריקאים, שמיהרו להחזיר את המכוניות למפיץ - יהודי עם להט ציוני ורצון לעזור. התוצאה: איש לא הסכים יותר למכור סוסיתות בחו"ל.

"עליית רמת החיים בארץ והעלייה בתעסוקה, לצד המשאב האנושי הטוב שיש בישראל, הביאו את הערך המוסף של הפיתוח הטכנולוגי. זה נעשה במקביל להבנה שהתחרות אינה בשכר הזול אלא בחדשנות", מסכם לאוטמן.

שנות ה-70

בשנות ה-70 וה-80 החלו לצמוח בישראל תעשיות עתירות ידע שהתבססו על כוח אדם מיומן - מוטורולה הייתה הראשונה שפתחה בישראל שלוחה ואחריה הגיעו IBM, GTE (שהשקיעה בתדיראן), ונורטל שהשקיעה בטלרד. אחריהן הוקמו סאיטקס, אינדיגו וחברות נוספות. גם התעשיות הביטחוניות נהנו מפריחה גדולה בזכות ייצורו של מטוס הכפיר והצורך המתגבר של צה"ל באלקטרוניקה גבוהה. התעשיות המסורתיות, לעומת זאת, המשיכו לנמנם בחיקם החם של מכסי המגן. אזרחי ישראל עדיין רכשו טלוויזיות של סילורה ומזגנים של תדיראן, לבשו אתא ונעלו גלי, וחלק ניכר מהם, אפשר להניח, מעולם לא שתה נס קפה שאינו אבקה מתוצרת עלית או עישן סיגריה שאינה של דובק.

אבל השינוי היה בפתח. המשבר הכלכלי של שנות ה-80 הוביל אפילו את הפקידים השמרנים ביותר באוצר לתובנה שישראל מוכרחה להיפתח לעולם ולהתבסס על יתרונה בתחום איכות כוח האדם. התהליך הזה היה הדרגתי, ובמובנים מסוימים הוא עדיין לא הסתיים, אבל גם כך הוא צרוב בתודעה הלאומית כצלקת כואבת; בתחילת שנות ה-90, מעוזי התעשייה המסורתית, אלה שהיו סמליה של הציונות המודרנית, החלו להיסגר זה אחר זה. היבוא הזול פגע בנתח השוק המקומי שלהם, הגלובליזציה המואצת ופתיחתה של סין לייצור מערבי צמצמו את כושר התחרות שלהם. הטקסטיל היה הראשון: כיתן ופולגת העבירו חלק מקווי הייצור מעיירות הפיתוח לירדן או למזרח הרחוק, אתא סגרה סופית את שעריה, דלתא צמצמה את הייצור בישראל, המטוויות האחרונות קרסו, וכך הלאה. המפוטרים, אנשי צווארון כחול שחלקם פוטרו אחרי עשרות שנות עבודה, וכמעט בלי סיכויים למצוא עבודה אחרת, נהנו מאמפטיה תקשורתית וקיבלו חיבוקים רבים מפוליטיקאים, אבל זה לא עזר. התעשייה המסורתית החלה להתכווץ.

בני גאון, יו"ר חברת האחזקות "גאון אחזקות" ובעבר מנכ"ל כור, בשנות ה-80 קונצרן התעשייה החזק בישראל: "עם הורדת המכסים שינינו כיוון מכלכלה סוציאליסטית לכלכלת שוק. מה שקרה בעקבות התהליך זה תופעה משמעותית מאוד: כל המפעלים שפעלו כשהייתי מנכ"ל כור - מאתא עד וולקן, קריית הפלדה ושמן (שעדיין פועל, אם כי בהיקף מצומצם יותר, ה' מ') - הפכו לקניונים או לשטחי נדל"ן לפיתוח. התעשיין לשעבר הלך להקים שיכונים בהודו, בתי קזינו בפראג, השקיע בחיפושי דלק בוייטנאם, וכך הלאה. היום יש מעט מאוד גורמים שיש להם אידיאולוגיה ועניין בתעשייה".

שינוי מהיר

שנות ה-90 התאפיינו בשינוי מהיר מאוד של פני התעשייה הישראלית. כמעט בבת אחת אזרחי ישראל התרגלו לדבר על סטארט-אפים, לראות מכוניות ליסינג ברחובות, ולחלום שהילד ירצה להיות מתכנת מחשבים ולא עורך דין. מה גרם לשינוי המהיר? אלישע ינאי, מנכ"ל מוטורולה ישראל, מסביר כי בתנאים שנוצרו לא הייתה כל כדאיות בהקמת מפעלים עתירי עבודה. בהיי-טק, לעומת זאת, הוא מוסיף, כדאיות הייצור בישראל גבוהה, שכן שכר העבודה הוא מרכיב זניח יחסית בעלות הסופית של המוצר.

להתכווצות התעשיות המסורתיות היה מחיר חברתי כבד. אדם שפוטר ממפעל טקסטיל שנסגר יתקשה מאוד למצוא עבודה במפעלי התעשייה המסורתית שאינם מתרחבים עוד. במקביל, גם אין לו ההשכלה או הניסיון הדרושים לענפי ההיי-טק.

ראש אגף תכנון וכלכלה במשרד התמ"ת, בני פפרמן, אומר כי חלקם של העובדים בתעשייה מכלל העובדים במשק ירד מ-23% ב-1995 (412.5 אלף עובדים) ל-17% ב-2005 (384.4 אלף). הירידה החדה במספר המועסקים בתעשיות המסורתיות - כ-60 אלף עובדים, התקזזה עם 30 אלף עובדים חדשים בענפי ההיי-טק.

הבעיה, מוסיף פפרמן, נובעת מכך שבעוד שהתעשיות המסורתיות מצמצמות מאוד את היקף ההעסקה, ההיי-טק מגדיל את התעסוקה רק באורח מזערי, כ-3,000 עובדים בשנה, מספר שהוא זניח לעומת 217 אלף מובטלים במשק. "הציפיות שלנו מהתעשייה, לשמש כלי תעסוקתי, לא עודכנו. רבים (בממשלה ובתעשייה, ה'מ') ממשיכים 'למכור' את התעשייה כספק תעסוקה. זה מפתה את מקבלי ההחלטות להאמין ולהגיד על התעשייה שהיא תגדיל את התעסוקה. הם יוצרים ציפיות שלא מתממשות בעשור האחרון. התהליכים הכלכליים הם בדיוק הפוכים", הוא אומר ומסכם: "חשיבותה של התעשייה להרחבת התעסוקה היא מרכזית, במיוחד לנוכח העובדה ששאר הענפים לא יכולים לספק את זה".

דבריו של פפרמן אינם מפתיעים איש מהעוסקים בתחום. צוות בראשותו של יו"ר טבע אלי הורביץ - ובהשתתפותם של בכירי המשק הישראלי ובהם פרופ' מנואל טרכטנברג, המדען הראשי בתמ"ת ד"ר אלי אופר, מנכ"ל האוצר לשעבר דוד ברודט, מנכ"ל סלקום לשעבר יצחק פטרבורג, מנכ"ל מודלים כלכליים ד"ר יעקב שיינין ובכירים נוספים - גיבש במשך חודשים המלצות להעצמת התעשיות המסורתיות וענפי השירותים.

בקיץ אשתקד, במסגרת דוח לכנס קיסריה, פרסם הצוות שורה ארוכה של מסקנות. הצוות קבע שיש חוסר איזון בצמיחה בין מגזר ההיי-טק, בעל הצמיחה המהירה, לשאר התעשיות, שמתפתחות לאט או נסוגות, וכי לדבר יש השלכות חברתיות ניכרות. הצוות המליץ על כלים מקרו כלכליים לעידוד הפריון בתעשיות המסורתיות ולשיפור האינטגרציה בשוק העבודה, ובכלל זאת עידוד עבודת חרדים, יצירת תשתית תחבורתית לפריפריה, הקטנת מספר העובדים הזרים וכו'.

כצפוי, רובן המוחלט של ההמלצות מעלות אבק על מדף במשרד ממשלתי כלשהו, וחבל, שכן השינוי אינו בלתי אפשרי. הצוות עצמו מפרט את הדוגמה של סינגפור, שהפכה למובילה עולמית בתחום ההיי-טק בהשקעה לא גדולה יחסית של 5 מיליארד דולר.

אז איך תיראה התעשייה הישראלית בעוד עשר שנים? התשובה משתנה לפי רמת האופטימיות של הנשאלים. התעשיינים עצמם תמימי דעים ביחס לנושא אחד בלבד: כדי להבטיח את עתידה של התעשייה המסורתית יש צורך דחוף בהתערבות של המדינה. "