עם פערי תיווך

כעבור זמן מה הופתע לגלות, שוולף-לוי שכרה מאחורי גבו את אחת הדירות שהציג בפניה. היא פנתה ישירות לבעל הדירה ולא טרחה לשלם לו את דמי התיווך שהוסכמו ביניהם, בסך של 650 דולר (כ-3,400 שקל כולל מע"מ).

בצר לו, הגיש נגדה גולדנברג תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה. בדיון בבית המשפט סיפר, שבשלב מסוים וולף-לוי "ביקשה את הטלפון של בעל הדירה. היא התחילה לנהל מו"מ ישירות ואמרה שאקבל את שכר הטרחה. היא אמרה שגברים בפניה לא עומדים. דיברתי עם בעל הדירה לגבי תנאים, הוא רצה 850 דולר ובסוף נחתם חוזה על 850 דולר".

וולף-לוי הכחישה את טענותיו, וטענה כי לא מגיעים לו דמי התיווך וכי הוא מנסה להתעשר על חשבונה. "גם לא אמרתי שבחורים לא עומדים בפניי", אמרה. היא הודתה שאמנם פנתה אליו כדי שימצא עבורה דירה, חתמה על הטופס הנדרש, והוא אכן היה זה שהציג בפניה את הדירה ששכרה.

ואולם, מיהרה להוסיף, לאחר שהחליטה לשכור את הדירה, הסתבר לה בפועל כי פרטים רבים שמסר לה גולדנברג היו מוטעים, באופן שהיא נאלצה לערוך מו"מ ארוך וממושך עם בעל הדירה, ללא שהמתווך גולדנברג נטל בו חלק והיה מודע לו. "זה שלא מסרו לי את המידע המהותי זה פגיעה באמינות", הסבירה. לדבריה, היא הצליחה להגיע עם בעל הדירה להסכמות ולחתימת חוזה רק בעקבות פעולותיה שלה, ולפיכך לא ניתן לראות בגולדנברג הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים. לכן, טענה, הוא אינו זכאי לדמי תיווך.

עו"ד וולף-לוי הזמינה כעד מטעמה את בעל הדירה, אברהם אלקלעי, שסיפר כי הוא אינו מכיר את התובע גולדנברג והוא לא חפץ לקבל ממנו שירותי תיווך. לדבריו, המו"מ עם וולף-לוי התנהל במשך שלושה שבועות עד חודש, ובסופו של דבר נחתם החוזה בשינויים עליהם הסכימו.

השופטת גלית ציגלר לא התרגשה מעדות זו וגם לא מטענותיה של וולף-לוי. "אין מחלוקת", ציינה, "שמי שהציג בפני הנתבעת לראשונה את הדירה היה התובע, והעובדה שבעל הדירה לא ביקש את שירותיו אינה מעלה ואינה מורידה מבחינה זו, שכן בעל הדירה אינו אמור לשלם עבור שירותי תיווך אם לא קיבל או הזמין אותם. שונה המצב מבחינתה של הנתבעת, שפנתה לתובע והוא זה שהציג בפניה את הדירה".

השאלה היא, הוסיפה השופטת, האם בשל הנסיבות שנוצרו לאחר מכן ולאור העובדה שוולף-לוי היא זו שניהלה את מרבית המו"מ עם בעל הדירה, היא פטורה מתשלום דמי התיווך. התשובה של השופטת היתה שלילית.

החוק קובע, כי מתווך זכאי לדמי תיווך במקום שהוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים. "הפסיקה התייחסה לשאלה זו פעמים רבות, תוך קביעה כי אין די בהיותו של המתווך חוליה בשרשרת הסיבתיות העובדתית, ויש צורך בהיותו 'גורם יעיל' בהתקשרות".

על-פי העדויות שהובאו, קבעה השופטת, "בחרה הנתבעת לפנות ישירות אל בעל הדירה, לנהל עימו את המו"מ ולהגיע איתו להסכמות שונות, תוך שלא שיתפה את התובע באותו מו"מ, והתרשמתי שהדבר נבע הן מרצונה שלה לזרז ולייעל את ההליך, והן בשל כך שבעל הדירה לא הכיר את המתווך, והדבר היה נוח מבחינתה. אולם, על-פי התנהגותה שלה במהלך התקופה, נראה כי היא היתה מודעת לזכאותו של התובע לדמי תיווך בגין פעולותיו, ואף טרחה לעדכן אותו לאחר שנחתם הסכם שכירות עם בעל הדירה".

ציגלר סברה, ש"פרשנות נכונה להיותו של מתווך 'גורם יעיל', צריכה להיות כזו שתאפשר לו למלא את תפקידו כגורם יעיל, ובשעה שמנטרלים אותו ופועלים מאחורי גבו, כפי שאירע במקרה זה, הרי שמרוקנים מתוכן את עבודתו ומסכלים את יכולתו לפעול במסגרת תפקידו". לכן, לדבריה, גולדנברג הוכיח שהיה למעשה הגורם היעיל והוא זכאי לדמי התיווך בסך 3,400 שקל. וולף-לוי אף חויבה ב-400 שקל הוצאות (ת"ק 2414/06).