פורטפוליו / גיורא בר-דעה

ילדות: נולדתי בתל אביב וגדלתי ברמת גן. ההורים היו שותפים ב"העוגה", בית קפה וקונדיטוריה בתחנה המרכזית הישנה מול קו 4. עשיתי אספרסו, סחבתי עוגות, אבל לא עניין אותי ואת אחי להמשיך את העסק.

פלאפל: בקונדיטוריה עבדתי בהתנדבות, ואת דמי הכיס הרווחתי בדוכן הפלאפל של הדוד, לא רחוק מ"העוגה".

תנועת הצופים: הייתי מורעל. פעיל, מדריך, ראש גדוד. בגיל 17 נסעתי לחודשיים וחצי כדי להדריך במחנות קיץ בניו מקסיקו. בגלל הנסיעה הפסדתי את בחינות המעבר והעיפו אותי מהלימודים. את הבגרות סיימתי באקסטרני. לאימא שלי זה היה שוק גדול, אבל היא גיבתה אותי.

נח"ל: התגייסתי בגרעין של הצופים לכפר חרוב ברמת הגולן. הייתי בין המועמדים לפיקוד בנח"ל מוצנח, והתנדבתי להדריך בפרויקט של "נערי רפול". משם לקורס קצינים, הדרכה, בחזרה לנח"ל עד לדרגת מ"פ, ובמילואים הצטרפתי לשריון והגעתי לדרגת סא"ל.

נתי: אשתי. נפגשנו במחנה 80. היא הייתה מ"פ בנות. מאז אנחנו ביחד. היא עסקה שנים בחינוך מיוחד, ובשנה האחרונה עזבה הכול. אכול קנאה אני מסתכל איך היא מילאה את חייה בהתנדבות ובתחביבים שבחיים לא חשבתי שתעשה. יש לנו שלושה ילדים.

מלחמת לבנון השנייה: משבר אמון, בעיקר בזווית של העורף. הרבה עובדים שלנו גרים באזור.

ועדת וינוגרד: משבר מנהיגות שאפשר וחייבים לפתור.

פוליטיקה: ג'וק שעובר בראש פעם בכמה זמן, ואני מרסס אותו מהר בקוטל חרקים.

אוניברסיטה: למדתי פסיכולוגיה וחינוך, ותוך כדי לימודים הציעו לי לנהל את האגף שטיפל בתנועות הנוער וב"עיר הנוער". הייתי בן 22, וכרגיל לא ממש למדתי, אבל הקמתי "שבטים" בשכונות הדרומיות.

להקת צופי תל אביב: הייתי בין מקימיה. נוצר צורך ליצור פעילות תרבותית לשישי בערב במקום הדיסקוטקים.

תדיראן: הייתי מנהל משאבי אנוש במשך שנים, וכשרציתי לעבור לתחום העסקי סירבו, ועזבתי. נסעתי עם המשפחה לשליחות של שנתיים מטעם הסוכנות היהודית. תוך כדי, פנה אליי עמיקם כהן, שהכרתי בתדיראן, והציע לי להיות סמנכ"ל משאבי אנוש בשטראוס.

עסקים: החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הבנתי שמספיק לי לכוון ולהשפיע באמצעות אחרים, להיות פילטר. אני רוצה לעשות את זה על-פי היכולות שלי.

כפר המכביה: העסק הראשון שניהלתי. הגשמת חלום.

עלית 1: ב-1992 קרא לי עמיקם, שהיה אז המנכ"ל, לנהל את המכירות והלוגיסטיקה. כעבור ארבע שנים ארז ויגודמן עבר לשטראוס, ואני הפכתי למנכ"ל.

מיזוג: קיבלתי על עצמי להוביל אותו. זה היה אתגר גדול ומורכב. האחריות הכי גדולה הייתה ששתי החברות לא ייפגעו עסקית.

עלית 2: כשהחלטנו למחוק את השם מהחברה לא מחקנו את המותג הצרכני, שקיים כמו קודם. אנשים הגיבו ברגשנות, כי עלית זה אייקון, ישות, דגל.

שדרות: מפעל המלוחים שלנו נמצא שם ומעסיק 200 עובדים. בתחילת השבוע נפצע עובד שלנו בינוני מנפילת קסאם. לצערנו, בגלל שכבר עברנו את זה בעבר, יש לנו נוהל קבוע. המנהלים האישיים ניגשים לשם מיד ומלווים את המשפחה. אחר כך מגיעה גם ההנהלה הבכירה, ואם יש צורך - גם עפרה ואני. יש בי כעס על חוסר היכולת של המדינה לאפשר לתושביה חיים נורמליים, והרבה גאווה על העובדים, שלא מפסידים שעת עבודה מתוך מסירות אמיתית.

פרשת קדבורי: היה, נגמר, ומכל דבר צריך ללמוד.

קובי לוי: חבר.

תנובה: מתחרה נחוש, מקצוען, שמותח את היכולת שלך עד הקצה בכל בוקר מחדש.

אריק רייכמן: מנהל שעשה מהפכה. הרבה כבוד.

חופשות: חו"ל במקומות אקזוטיים - קובה, וייטנאם, אוסטרליה, ולא מזמן טיבט.

תפיסת עתיד: לסגור מעגל ולחזור לפעילות התנדבותית-חינוכית.