הרומן הראשון של שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו" ("עם עובד"), היה להצלחה מסחררת בקרב הקהל והמבקרים כאחד, ובשבוע שעבר הוכרזה מועמדותו לפרס ספיר. שרה שילה מתגוררת בכפר ורדים, ובחרה להצטלם ב"ארט דה קוקו" בכרמיאל.
"ספרך מועמד לפרס ספיר. ההצלחה משמחת, מן הסתם. האם יש בה גם איום?
"אני מרגישה שזה תלוי באופן שבו ההצלחה מבוטאת כלפי. כאשר היא בזרימה שקטה, של קורא ועוד קורא במפגשם האישי כל-כך עם הספר, גם אם הדי המפגש הזה מגיעים אלי באמצעות שיחת פנים אל פנים, בטלפון או במכתב, הרי שהיא מותאמת ליכולת ההבנה והקליטה שלי, ואני חווה שמחה מהידיעה עליה. ההצלחה נחוות כמאיימת כאשר ביטוייה נישאים אלי על-ידי שליחים שמביאים איתם תסכול, תחרות וקנאה. רגשות אלה, יש בכוחם להשכיח את האמת הפשוטה שמדובר כאן באישה שנדחפה מתוכה לחפש ולמצוא דרך לספר את הסיפור שהיה בה, ושבמשך שנים, יום אחר יום, היא רצה לבדה, במקצה שבחרה לעצמה, עד לקו הסיום".
" "שום גמדים לא יבואו" בלט הן בזכות הלשון הייחודית שלו וגם בזכות תפיסת עולם חברתית ופוליטית ברורה שעלתה ממנו. האם הביקורת שנקטת היא מעשה חד-פעמי?
"אני חושבת שתפיסת העולם שלי היא אחד הדברים שלא יוכלו להיעדר גם מכתיבה עתידית. אני לא בטוחה שמה שיש בספר זו ביקורת חברתית פוליטית דווקא. בשנה האחרונה, שבה הפכתי מכותבת הספר לקוראת שלו, למדתי שהספר מביא איתו בעיקר גירוי והזמנה להקשבה. הדמויות מבקשות את ההאזנה הדקה הזאת, כל אחת בדרכה, והצורך להתכוון בכל פעם אל דובר אחר מתרגל הגמשה של שרירי האמפתיה".
" למה בחרת להצטלם דווקא ב"ארט דה קוקו"?
"'ארט דה קוקו' נבחר בשל אמנות צירוף המשאלות של בני המשפחה. פה אנחנו יושבים כמשפחה מרובת דברנים ונואמים כבדי ראש ולב שרק פסלי השוקולד המרהיבים והקפה מצליחים לחלץ אותם מהצינוק של חובת תיקון המדינה והעולם, אל מרחבי ההומור העצמי והכללי".
" אם היית צריכה להעביר כאן ארבע שעות, איזה ספר היית בוחרת לקחת איתך?
"ארבע שעות יכולתי להעביר עם כל ספר שנותרה לי בו חידה לא פתורה. אבל אם לנקוב בשם ספר אחד שאני יכולה לשוטט עת ארוכה בין אתריו הרגשיים, הייתי בוחרת ב'עיין ערך אהבה' של דויד גרוסמן. זהו ספר שיכול לנגן עלי בכל מצב רוח. גם במצבים שבהם אני קרובה יותר לחומר, לאדמה, ואינני מתרוממת עד כדי רוח".
" ולאיזה ספר את יכולה לחזור שוב ושוב?
שוב ושוב אני חוזרת לספר של טוני מוריסון, "העין הכי כחולה". זהו הרומן הראשון שכתבה ובו ניסוחים חד-פעמיים ברעננותם. אני מוצאת את עצמי מנסה לשחזר מהזיכרון קטעים. לדוגמה: איך היא מצליחה לתאר את שורשי תחושת הכיעור המשפחתי של גיבוריה, ואת האופן שבו כל אחד מהם נושא אותו, כל זאת מבלי להיתפס לשיפוטיות. כאשר אני מגלה ששוב שכחתי, אני לוקחת אותו אלי, מדפדפת את דרכי בדחיפות לעמוד הנכון בניסיון להבין מדוע הקטע שחיפשתי חמקמק כל-כך, נותן את עצמו ולוקח באותה הנשימה".
" אם היית צריכה לצותת לשולחן הסמוך, את מי היית בוחרת להושיב לידו?
אני אוהבת לצותת לשיחה של חבורה גדולה. חבורת בני-נוער, לדוגמה, כשהם נוערים את התלוצצויותיהם, או שולחן נשים גדול. בשנייה הראשונה אני מתרעמת בתוכי על גזילת השקט ועל-כך שאני נאלצת להשתתף בענייניהם, ומיד אחר-כך אני שבויה מרצון בפענוח תנועת השיחה ותפקידי המשתתפים בה".
" את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר במוסד תרבותי אחד בלבד: קתדרלה, מוזיאון, חנות ספרים או בית קפה. לאן תלכי?
בעיר זרה אלך למוזיאון וממנו אל מקור מים לבהות מולו את רשמיי. אם אין ים, נהר או אגם, גם כיכר עם מזרקה תהיה טובה. במקרים קשים במיוחד, כשאין בנמצא אף אחד מאלה, ברז דולף בגינה ציבורית יורשה להתחזות למפל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
