לפני שצופים בהצגה חייבים לבצע התנתקות חד צדדית מהסרט המרגש "איש הגשם" עם דסטין הופמן וטום קרוז. ששון גבאי אינו הופמן, ליאור אשכנזי אינו קרוז ואנחנו בכלל בתיאטרון. העיבוד לבמה של דן גורדון השאיר במחזה סממנים קולנועיים - סצינות שמתחלפות מהר ודיאלוגים קצרים.
המחזה מספר על מסע פנימי של שני אחים, ריימונד האוטיסט (גבאי), וצ'ארלי ה"נורמאלי" (אשכנזי). עד מהרה מתברר, שצ'ארלי "אוטיסט" לא פחות מריימונד ולשניהם יש בעיות תקשורת עם עצמם ועם הסביבה. לצ'ארלי לוקח זמן להבין זאת, לקבל את עצמו ולקבל את אחיו - עד החיבוק המרגש בסוף.
הבמאי רוני ניניו העדיף במה נקייה ותפאורה מינימליסטית, מה שמטיל את כל כובד המשקל על המשחק. אשכנזי עושה נכון כל מה שצריך, אבל יכול היה להעמיק יותר מבחינה רגשית. יש לי הרגשה שאשכנזי מכיר את צ'ארלי, מבפנים. גם אשכנזי הוא לפעמים קצת "אוטיסט" - כמו אחדים מאיתנו. הדמות של גבאי לכאורה קלה יותר. גבאי עובד יפה מבחינה טכנית ומעניק גם עומק ריגשי לדמות, אבל גם הוא אינו הולך עד הסוף.
אולי הבעיה היא בבימוי של רוני ניניו, שנראה לי קליפי ולעיתים תלוש. אולי החשש להיסחף לרגשנות יתר, בגלל הנושא הטעון, חסם את הבמאי ואת השחקנים. אבל במקרה הזה אי אפשר להימנע מרגשנות ומחום, שכל כך היו חסרים על הבמה. מצאתי אותם דווקא אצל הדס קלדרון המצויינת, בת זוגו של אשכנזי במחזה.
לכן יצאתי עם תחושה של פיספוס מסויים. היה לי חסר עוד משהו. אותו משהו שהופך הצגה סבירה להצגה גדולה וסוחפת. כפי שהיה הסרט. כנראה שלא הצלחתי להתנתק ממנו.
והערה לסיום: כמה פעמים צריך לומר, שפשוט מגוחך לעשות אהבה (גם בתיאטרון וגם בקולנוע) עם בגדים - ועוד בחושך, מתחת לשמיכה. גם כאן ניתן למצוא פתרון יצירתי יותר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
