בסרט הזה עוד לא הייתם

ובינתיים בבתי הקולנוע: "מדוזות" (78 דקות), סרט צורב לב שמתיז קצת יופי טהור על ערימות הזבל, שהביא כבוד גדול למדינה קטנה, שאינה ראויה לו; סרט ביכורים מרעיד נפש ועטור תהילה צעירה, שהעולם חיבק בהתפעמות מוצדקת וכאן כבר יש החובטים ובועטים בו, כי מה פתאום לפרגן לכישרון אמיתי, ליצירת אמנות מעודנת, לדלת מוזהבת שנפתחת בהפתעה גמורה אל קולנוע ישראלי שכמוהו לא ראינו ואפילו לא ידענו שאפשר.

מבקר הקולנוע של היומון גבה המצח עוד היה מתחשב יחסית לעמיתו מאותו מוסד, מבקר התיאטרון שתקף באלימות חסרת מעצורים את ההצגה שביימה שירה גפן, יוצרת "מדוזות", בתיאטרון חיפה לפני כך וכך שנים. ההצגה ההיא לא הייתה חפה מבוסריות בלתי נמנעת, אך גם צופה חירש-עיוור היה יכול לזהות בה את עוצמות הכישרון. המבקר ההוא בוודאי יתעב את "מדוזות", המתפקע מאותה תכונה שלו לא תהיה לעולם: חמלה אנושית.

גם כאן, כמו בהצגה ההיא, זה מתחיל בחתונה ונגמר אחרת מכל מה שתעזו לדמיין. רק תראו מי בא לסעוד ולרקוד: פנטזיה ופיוט, חלום ומציאות, אדית פיאף ומרגלית צנעני, היישות התמהונית אפרת מישורי בתפקיד "המלט! המלט! המלט! המלט!" (פרטים בגוף הסרט) מהגיהינום (והרי לכם פרודיה מתונה אך קולעת על תיאטרון שוליים ותיאטרון בכלל), המלצרית הנערצת מ"ג'וז ולוז", אילנית בן יעקב, בתפקיד בתה המתנכרת של האמא של כולנו, זהרירה חריפאי הכבירה. וזוהי, פחות או יותר, רק המנה הראשונה.

"מדוזות", בניגוד למה שאולי סיפרו לכם, הוא לא סרט "ניסיוני" ולא סרט "איזוטרי", לא "אליטיסטי" ולא "אוטיסטי". גם אחדים מאלה שבאו לברכו נמצאו מקללים, עוד תכונה ישראלית נפוצה, ואחרים ניסו לומר במילים נישאות ובעיקר מתנשאות שהוא משעמם ולא נגיש. שטויות.

חרף העובדה שאינו דומה לשום דבר אחר, זהו אחד הסרטים הקומוניקטיביים והמהנים ביותר שבהם נתקלתי בעת האחרונה. אין בו רגע אחד מיותר או לא מנומק. הוא מגיע למקומות העמוקים ביותר של ילדות, געגועים וזיכרון, וקולו נשאר צלול ומהפנט לאורך כל הדרך, עם דימויים מסחררים בתבונתם ורגישותם, כמו איש הארטיקים, שלמרות ישראליותו המובהקת הצליח לגעת גם בלבבות נוכריים.

סיפוריו של אתגר קרת, היוצר השותף, הם כמו שפה זרה בשבילי, ותהומות שלמים מפרידים ביני ובינם. האמת, שהתקשיתי לקנות את פוזת ה"אויש, בסך הכול רצינו לחזור הביתה בשלום וההצלחה באה לנו נורא בהפתעה ונשארנו ג'ני מהבלוק, כלומר שירה ואתגר הפשוטים והצנועים עם הטרנינג והכפכפים", שקרת שיווק אחרי הניצחון ההיסטורי בפסטיבל קאן; ועוד חשבתי שיכול היה להתאפק ולא לדחוף את עצמו לסרט שלו כמעשה היצ'קוק, ואפילו לא פעם אחת אלא פעמיים, ובשני הקשרים שונים.

אולי גם אני סתם מקנא, כמו כולם. מה אולי, בטוח. אבל את "מדוזות" בלעתי כמו שיקוי אלילי מטמטם חושים. התמסרתי בלי גבול לקולה המרוסק ולפניה החתומות של שרה אדלר, בכיתי וצחקתי והתפללתי שלא ייגמר לעולם. מה שמוכיח שהכישרון תמיד מנצח ואמנות טובה משכיחה את כל מה שמחוצה לה, אבל הכול. ולפחות במדינת הקצבים זה נותן טיפה של תקווה