העיקר שפגענו בקיבוצניקים ובמושבניקים

5 שנים אחרי אפשר לומר שאולי הצדק ניצח, אבל כולנו הפסדנו. בנייה והרחבות על קרקע חקלאית נעשות מאז במשורה בלבד (לעומת יותר מ-20 אלף בתים שנבנו עד להחלטה); אף אגורה לא הגיעה למצפה רמון או לירוחם מהקרקעות של געש או שפיים; מאגר הקרקעות לבנייה של ישראל נגמר (המעט שהיה בערים אשדוד ונתניה גם הוא אוזל) ומחירי מגרשים נוסקים לשמיים; ולא פחות חשוב: המושבים והקיבוצים העניים בפריפריה - שם נמצא רוב רובו של המגזר החקלאי - קורסים כלכלית, בלי הרבה חקלאות ובלי ערך כלשהו לקרקע שפעם הפיחה בהם מעט תקווה.

"מראש זה היה לעג לרש לקרוא לכך רפורמה קרקעית", אומרת פרופ' רחל אלתרמן מהטכניון. "רפורמה פירושה קרקע המגיעה מהמדינה לפרטים, ולא מהפרטים למדינה. רק תיאורטיקנים משפטיים שלא ידעו איך קרקע נראית ואיך ערכה משתנה היסטורית, יכלו לדבר על צדק חלוקתי בקרקע. המושג הוא נהדר לפסיקה ולשיח המשפטי - בחלוקת כסף, טובין, זמן ועוד - אבל מן המפורסמות בכל העולם שקרקע אי אפשר לחלק באופן צודק. הרי אפילו סנטימטר של קרקע בקיבוץ לא יכול להגיע לאופקים, רק בגלל שבית משפט החליט".

השורה התחתונה לא נעימה: המושבים והקיבוצים "נדפקו" מההחלטה, אולם למדינה ולאזרחים לא נבעה מכך תועלת כלשהי. קשה להאמין, אבל גם לפני 5 שנים שום תחזית לא צפתה שיהיה כאן יותר טוב. לדברי אלתרמן, תפנית כל כך קיצונית, הנוגעת לרוב המוחלט של רזרבת הפיתוח במדינת ישראל, נעשתה בלי שהוצגו מודל או תחזית, גיאוגרפית או כלכלית, "והיא נגעה רק לתחום הפילוסופי של צדק חלוקתי התלוש מהקרקע, תרתי משמע".

במציאות המשפטית והאזרחית, ברור שאף אחד לא יכול או רוצה להפקיע קרקע חקלאית מעובדת (והיא תמשיך להיות מעובדת, אחרת תאבד). ללא תמריץ כלשהו לבעלים היושבים עליה, היא גם לא תיכנס למאגר קרקעות שיופשרו לבנייה. כתוצאה מכך, או שייעשו מעקפים מתחת ומעל השולחן (בניסיון לגזור את הקופון מול היזמים), או שהקרקע תמשיך לנצח להצמיח תפוזים למגינת לב כולם.

5 שנים אחרי, זהו זמן טוב לחשבון נפש. אלתרמן מציעה פתרון חלופי של מיסוי (100% היטל השבחה על הקרקע), ועל המדף ישנן עוד מספר הצעות. מועצת מקרקעי ישראל, מינהל התכנון, משרד האוצר ואולי אפילו הקשת הדמוקרטית המזרחית צריכים לגלות טיפה אחריות, ולהרים את התינוק שהם שפכו ביחד עם המים.