ארנולד גולדמן, טייק II

חברת לוז I, שפיתחה אנרגיה סולרית, פשטה את הרגל לפני 16 שנה כשהיא משאירה ירושה של 9 תחנות יצור חשמל בקליפורניה והרבה כאב. על חורבותיה הקים ארנולד גולדמן את לוז II, אחותה הצעירה והנמרצת. הרעיון דומה, אבל מתקדם ומוצלח יותר, הוא אומר. ראיון בלעדי עם מי שעסק בקלינטק עוד לפני שהמונח הפך לבאזז

הוא נראה כמו איש כת האמיש, עם זקן לבן שמקיף את כל הפנים כמו מסגרת וללא שפם. יש לו פנים מאירות והוא מרבה להשתמש בטרמינולוגיה פילוסופית. בקונטקסט אחר הוא היה יכול להיראות כמו סוג של משיח. משיח השמש. קוראים לו ארנולד גולדמן, והוא היה מחלוצי תחום הקלינטק בארץ הרבה לפני שהמושג הזה קיבל את מימדיו הנוכחיים . האמת היא, שהוא בעצמו לא ידע אז שהוא עוסק ב"קלינטק".

גולדמן (64) הוא מייסדה של חברת לוז (Luz) אינטרנשיונל, שמאז הקמתה בשנת 1984 היא תכננה, פיתחה, בנתה, מימנה ותפעלה 9 תחנות ייצור חשמל סולריות במדבר מוהאבי בקליפורניה. היא הייתה נחשונית כאשר הוכיחה כי אנרגיה סולרית היא דרך אמינה לייצור חשמל באופן מסחרי גם בשעות שיא. הרקע להקמת המפעלים היו משברי הנפט, ובעיקר זה של 1979 לאחר מפלת השאח באיראן, כאשר אנרגיות חלופיות נראו הדרך לשחרור מהשעבוד לנפט הערבי. בסופו של דבר, החרדות מפני מחסור בנפט לא היו אלא ראייה אפוקליפטית שלא התממשה בינתיים, אם כי רוב החוקרים בתחום טוענים היום ששעון החול של מאגרי הנפט בעולם רץ לאחור בקצב מהיר.

תשע התחנות הללו פועלות גם כעת בהספק של 350 מגה-ואט, ומייצרות חשמל לאזור דרום קליפורניה. אבל גורל פחות נעים היה ללוז אינטרנשיונל, החברה שפרסה אותן בערבות נבאדה. בשנת 1991, כאשר לוז אחזה בתואר המפתחת המסחרית היחידה בארה"ב של חשמל תרמי, היא לא הצליחה להשיג את המימון הנדרש לפרויקט תחנת הייצור העשירית, ועל הרקע הזה פשטה את הרגל. הקריסה של לוז אינטרנשיונל הובילה גם לפירוקה של לוז ישראל, ולפגיעה במאות עובדים ומשפחותיהם.

גולדמן העדיף מאז לשמור על פרופיל נמוך. בירכתי הבמה הוא הקים חברה ששמה מעיד על כיווניה יותר מכול: לוז II. עם שם כמו של סרט המשך, גולדמן מכנה אותה כבשורת הדור הבא של תחום האנרגיה הסולרית. לוז II היא חברה-בת בבעלות מלאה של BrightSource Energy מאוקלנד, קליפורניה, שהיא בבעלותו של גולדמן - יחס דומה לזה שהיה בין לוז אינטרנשיונל האם ולוז I, הבת. שותפים נוספים הם קרן ההון סיכון VantagePoint וכן משקיעים פרטיים שחלקם היו חלק ממשקיעי לוז המקורית.

לא רק המשקיעים הולכים יחד כברת דרך, גם העובדים. ברגע שגולדמן שב לביזנס והקים חברה, הם באו אחריו. 15 מייסדיה של לוז II, שכולם קיבלו מקום של כבוד באתר האינטרנט של החברה, הגיעו מלוז I - מרביתם מהנדסי פיתוח. עד הגיוס המשמעותי הראשון ב-2006 הם עבדו בהתנדבות, בנוסף לעבודות האחרות שלהם, העבודות המפרנסות, מתוך אמונה שהעסק יצליח ואז יהיה להם מקום וגמול על ההשקעה. "אני מאמין שאנשים צריכים לפעול בחברה בהגינות ובמחויבות", אומר גולדמן בראיון בלעדי ל"בלוגס", כשהוא מסביר כיצד הצוות ממשיך איתו, במקום בו החברה שבבעלותו פשטה בעבר את הרגל.

בשנתיים הראשונות לקיומה של החברה, עד 2006, הושקעו בה כמיליון דולר על-ידי אנג'לים בריטים וגולדמן עצמו. "עיקר המאמץ היה בפיתוח חזון טכנולוגי והיה חשוב לנו שיהיו משקיעים שילכו איתנו רחוק כדי שנוכל להגשים אותו", מסביר גולדמן. באוקטובר 2006 גייסה החברה 16.5 מיליון דולר לפי שווי של 49.5 מיליון דולר אחרי הכסף בהובלת קרן ההון סיכון האמריקנית ונטג' פוינט ולצידה הקרן DFJ האמריקנית (Draper Fisher Jurvetson). משקיעים נוספים באותו הגיוס היו JP מורגן וחברת אנרגיה אמריקנית גדולה שגולדמן לא מסגיר את שמה.

אחרי הגיוס הזה, צוות העובדים בהתנדבות הפך לעובדים בשכר ורובם חזרו למלא את אותם תפקידים שמילאו בלוז I. ביניהם ישראל קרויזר, מנכ"ל לוז ישראל וסמנכ"ל בכיר בפעילות הבינלאומית של הקבוצה. קרויזר היה המהנדס הראשון שהצטרף ללוז המקורית בשנת 1980 וחזר לתפקיד זהה גם בלוז II. במאי השנה גויסו מעל 30 מיליון דולר נוספים, 10 מיליון דולר מהם הגיעו מהמשקיעים הקודמים ושאר הסכום הושקע על ידי בנק השקעות מוביל שנשאר בצללים.

אם כך, מה ההבדל בין לוז I ולוז II, הדור הבא? גולדמן טוען שהטכנולוגיה של לוז II מתקדמת יותר ושיתר החברות בתחום עובדות ב"טכנולוגיה ישנה". בנוסף, לוז II מתכננת להקים שדה סולרי בהיקף ייצור של כ-400 מגה-ואט - כלומר תפוקה גדולה מזו שמייצרות כל תשע התחנות שהיא הקימה בעבר ביחד.

"אחת ההחלטות המכריעות שעשינו בתהליך החשיבה שקדם להקמת לוז II היה לשנות כיוון טכנולוגי מזה שהובלנו בלוז I", מסביר גולדמן. "אימצנו הרבה דברים ממנה אבל לדעתנו בשנות קיומה של לוז I מיצינו את מרבית היכולת הטכנולוגית ההיא, ואנחנו רוצים להתקדם. הטכנולוגיה הקודמת הייתה מבוססת על שדה מראות פרבוליות (שנועדו להחזיר אור, מ.א.) שבמרכזן היה צינור מתכת. בטכנולוגיה החדשה מדובר בשדה של מראות שמכוונות למגדל (Power Tower) שבו מיוצרת האנרגיה. בכל שדה ישנם מספר מגדלים לפי גודלו של השדה. את הטכנולוגיה לא המצאנו - לא פה ולא בלוז I - אבל הצלחנו ליישם את הרעיון בצורה המיטבית תוך שהוספנו לו מימדים חדשים" (ראו מסגרת).

גולדמן מסביר שבדור החדש של הטכנולוגיה מושגת יעילות גבוהה יותר בשימוש, כך "שמראש אנחנו מתחילים ברמה טובה ב-30% מזו שהשגנו בטכנולוגיה הישנה וזה עוד לפני ההתייעלות העתידית שתביא אותנו לאטרקטיביות גדולה יותר". לפי נתונים שהוא מוסר, גם בלוז I הצוות עסק בשיפורים והעלויות ירדו ב-50% בין 1984 ל-1991. "זה היה הישג אדיר, אבל כבר היינו קרובים למיצוי יכולת שיפור היעילות", הוא אומר. "זה האתוס של החברה גם היום - לרדת במחירים. בטכנולוגיה הבאה נוכל להוזיל עלויות בצורה תחרותית למדי לעומת מחירי האנרגיה הקונבנציונלית".

גולדמן הגיע לישראל ב-1977 עם רעייתו ושלושת ילדיהם "בכוונה לשהות כאן שנתיים-שלוש". המטרה הייתה מימוש פרויקט מחקרי בן 16 שנים. "אחר-כך, התכוונתי לחזור לארצות-הברית", הוא אומר. אותה עבודת תזה שכתב בזמנו עסקה בניצול קרני השמש לשם הפקת אנרגיה והתבססה על חשיבה פילוסופית, כדבריו. בכלל, במהלך השיחה הוא מרכיב מדי פעם את משקפי הפילוסוף בהסתכלות על דברים. "הסתכלתי באופן גלובלי על השפעת הכוח של השמש על כדור הארץ", הוא מסביר, "ורציתי להשתמש בקרני השמש כדי לייצר אנרגיה לצרכים נרחבים. סיימתי את המחקר פה בארץ עד 1979 ואז הקמתי את חברת לוז הראשונה".

מה מקור השם?

גולדמן: "בגלל שהמחקר שילב פילוסופיה יהודית, בחרתי לשם החברה מונח שהיה שם מקביל לבית אל ומופיע בחלום יעקב, בפסוק: 'ויקרא את שם המקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה' (בראשית כ"ח, 19). הזדהיתי עם הקשר הזה".

למה החברה האם בארה"ב לא נקראת גם בסיבוב השני "לוז אינטרנשיונל"?

"מכמה סיבות. גם כדי שלא יקשרו את החברה החדשה לאותה חברה שפשטה את הרגל, וגם כי באנגלית קל מאוד לעשות צחוק מהשם לוז ולהפוך אותו ל'לוזר', מפסידן. בעבר, העובדים רצו אפילו שאשנה בגלל זה את השם ואני לא חשבתי שזה צודק. כשהקמנו את החברה החדשה כבר הסכמתי איתם. בישראל, לעומת זאת, לא שינינו את השם, כי זה שם מותג, שעומד מאחורי כל ה-350 מגה-ואט שפועלים עד היום בדבר מוהאבי". השווי הכלכלי של הפרויקטים שהוקמו היה 1.2 מיליארד דולר בזמנו - כך לדבריו.

התקנת הפיילוט הראשונה של לוז II היא בפארק התעשייתי רותם שבדימונה, והוא יהיה פעיל ב-2008. לאחרונה נרשמה אבן דרך משמעותית בהתקדמות כאשר הועברה לשם החבילה הראשונה מתוך כ-1,640 המראות שיותקנו כחלק מהפרויקט, שייצר חום תרמי בהספק של 6 מגה-ואט. סדרה של מפעלים סולריים כאלה של 100 ו-200 מגה-ואט יוקמו בעולם עד 2010, ולוז II הגישה באחרונה בקשה רשמית (דרך החברה האם, BrightSource), להקמת תחנה סולרית חדשה במדבר מוהאבי, צעד שכרוך בעלות כספית של 10-20 מיליון דולר ולשם כך בוצע הגיוס האחרון.

"הגשנו בקשה לקבלת היתר להקמת תחנה בקליפורניה בהיקף ייצור של 400 מגה-ואט", אומר גולדמן, "זה כרוך לא רק בהשקעה כספית גבוהה, אלא גם בתכנון כמעט מלא של התחנה, כולל נושאים נלווים כמו כמות הפליטות של הגזים וארגון השדה הסולרי". זו הבקשה הראשונה לבנייה כזו של מפעל סולרי שהוגשה בקליפורניה מאז 1989.

חשוב להבהיר, שחברות אחרות, ובתוכן סולל הישראלית, דיווחו על פרויקטים ענקיים בהם הן מעורבות, אולם אף אחת עוד לא הגישה בקשה רשמית, כלומר צעד ממשי, כפי שעשתה לוז II. יש לדעת כי מרגע שמוגשת בקשה להיתר, לוקח בערך שנה עד שההיתר מתקבל ועוד שנתיים-שלוש לבנות. כלומר, מדובר בתהליך של שלוש עד חמש שנים עד תחילת הפעילות של התחנה. "השדה הנוכחי אמור לייצר יותר מכל מה שהקמנו במשך שבע שנות פעילות במוהאבי", הוא אומר.

הרוחות המנשבות היום סביב לוז II הן כר נוח יותר לפעולה. צמד המלים "אנרגיה נקייה" או "אנרגיה חלופית" הוא לא רק טרנד ירוק של שוחרי איכות הסביבה, אלא תחום השקעה עצום שמרכז מיליארדי דולרים בשלל תחומים. החיים היו פחות קלים ללוז של לפני 16 שנה. אז לא היו תמריצים לחברות תשתיות להחזיק במפעלים סולריים וגם חוסר מודעות סביבתית ליתרונות של אנרגיה כזו.

גולדמן הקים את לוז בשנים שהיו גם מאוד קריטיות מבחינת הפוליטיקה הבינלאומית. מלחמת יום-כיפור הייתה קו פרשת מים. "עד אז", מסביר קרויזר, מנכ"ל לוז II, "העולם המערבי התייחס לארצות ערב כאל מדינות פרימיטיביות שלא מבינות בכלל את הערך של המשאבים שהיו בהן. מרגע שהעולם הערבי הטיל את חרם הנפט בעקבות מלחמת יום כיפור, היה ברור שהסיפור השתנה. עד המלחמה מחיר הנפט היה סביב ה-2 דולר לחבית ואחריה הוא קפץ לכ-10 דולר לחבית, ואז התחילו לדבר על אנרגיה חלופית משיקולים פוליטיים גרידא, רצו לנתק את התלות במדינות ערב כספקיות נפט.

"הקונגרס האמריקני הוביל ב-1976-1980 שינוי חקיקתי נרחב וקבע מדיניות שנקראה PURPA - The Public Utility Regulatory Policies Act. המדיניות תמכה במעבר לשימוש באנרגיה חלופית, לא בהכרח במובן של אנרגיה נקייה", אומר קרויזר. "היעילות הייתה העניין", מבהיר גולדמן. אותו החוק חייב את חברות האנרגיה לקנות חשמל חלופי במחירים שנקבעו על-ידי הממשל המרכזי. ואז באה מלחמת איראן-עירק ב-1981 שהקפיצה שוב את מחירי הנפט. אחרי כן המחירים החלו לרדת וכך גם הפוקוס שניתן לעניין.

"אנחנו בלוז נקטנו גישה עסקית שנשענה על ה-PURPA", מספר גולדמן. "חברות האנרגיה לא נלהבו לקנות מאיתנו את האנרגיה במחירים שהממשל קבע ושעמדו בקנה אחד עם הממוצע של עלויות ייצור החשמל באותה תקופה. הממשל חזה מה יהיה טווח המחירים בתוך 10 שנים קדימה, קבע לפי זה את עליית המחירים המשוערת בענף, וכפה על חברות האנרגיה לקנות מיצרני האנרגיה החלופית חשמל במחירים האלה. המנגנון הזה שונה מהנהוג היום, כשמה שחל בארצות-הברית הוא MPR: המחיר הנמוך ביותר בטווח, ולא הממוצע. זאת, מכיוון שהתחזיות קדימה צופות שמחירי ייצור האנרגיה החלופית ילכו ויירדו".

התמיכה בחברה, אומר גולדמן, הייתה מוגבלת מאוד. לדבריו, הטבות המס הפדרליות שניתנו באותם ימים ותמריצים אחרים לא סייעו. "לא נתנו לנו הטבות באמת אלא השוו את התנאים שלנו לתנאי הפעלת התחנות הפחמיות", מלין גולדמן גם היום, במרחק של כמעט 20 שנה, על מה שבעיניו הוא מצב של לוז-לוז, אם תרצו.

כדי לעבור לאותה אנרגיה חלופית, חברות האנרגיה היו אמורות להשקיע מתקציביהן בהקמת תחנות הכוח הסולריות, מה שהן לא ששו לעשות. גולדמן הציע שהוא יביא את המימון להקמת התחנות, וחברות האנרגיה יתחייבו בתמורה לרכוש ממנו חשמל למשך 30 שנה. ברגע שנטל המימון ירד מכתפיהן, הנכונות לשתף פעולה עם הפרויקטים הייתה גבוהה משמעותית. "היינו חלוצים בצורת העבודה הזאת בארצות-הברית", מספר גולדמן, "קדמה לנו רק תעשיית המטוסים". הכוונה של לוז I הייתה להתבסס בקליפורניה ולעבור למקומות אחרים בארה"ב. אבל מחירי הנפט שהלכו וירדו, פגעו במוטיבציה הפדרלית לתמוך בפרויקטים של אנרגיה חלופית. לוז I לא עמדה יותר בתנאי השוק ונאלצה להכריז על פשיטת רגל ב-1991.

ב-13 השנים שחלפו מאז שנסגרה לוז I ועד להקמת לוז II ב-2004, עסק גולדמן במיזמים שונים בתחומי האינטרנט, הרפואה ואחרים. פעם יזם, תמיד יזם - הרי עוד קודם לכן הוא היה ממייסדיה של חברת אלקטריק פיול, לימים ארוטק (סימול: ARTX), שנסחרת בבורסת הנאסד"ק בשווי של 45 מיליון דולר.

והיו לו עוד שינויי קריירה. טרם עיסוקו בתחום הסולרי הוא היה אחד ממייסדיה של Lexitron, שפיתחה את מעבד התמלילים הראשון בעולם ונרכשה על ידי Raytheon ב-1977. לא היה מדובר בתוכנה אז אלא במיקרו-מחשבים, ולקסיטרון הייתה החברה הראשונה שהשתמשה במסך וידיאו לעיבוד התמלילים כבר בסוף שנות ה-70. אחרי המעבר של גולדמן, זמנית, לתחום של רפואה ואינטרנט, הוא שב אל התשוקה היזמית הגדולה שלו, האנרגיה הנקייה.

מה החזון שלך לגבי החברה?

גולדמן: "שהיא תהיה שחקנית מובילה וגדולה בתחום האנרגיה הסולרית בעולם. בעבר היינו דג גדול בבריכה קטנה, כי חלשנו על 90% מהשוק הסולרי העולמי, אבל זה היה שוק קטן מאוד. היום אנחנו רוצים להיות דג גדול במה שהפך להיות ים גדול ויהיה גדול עוד יותר. אנחנו רוצים להיות צנועים ולא לעשות רעש, אבל אנחנו מאוד מאמינים במה שאנחנו עושים ואנחנו מאוד מחויבים לחזון שלנו. אנחנו אנשי מעשה, לא ספקולנטים", חשוב לו להדגיש. "

merav-a@globes.co.il