באופן די צפוי, דני גולדשטיין, יו"ר ובעל השליטה בפורמולה ויז'ן, לא יכול היה לעמוד בפיתוי לתקוף: "הצעת החוק של שלי יחימוביץ' היא מפלצתית, ביזארית ושולית", אמר גולדשטיין בנאומו השבוע לרגל סיום קדנציה בת 6 שנים כיו"ר איגוד החברות הציבורית, בהתייחס להצעת החוק של יחימוביץ', להגביל שכר מנהלים בחברה לפי 50 מהשכר הנמוך ביותר באותה חברה.
"ברור", המשיך גולדשטיין לומר מעל הבמה שניתנה לו, בפני כמה עשרות דמויות בולטות במשק - מנכ"לים ומנהלי כספים של החברות הגדולות במשק, עורכי דין ורואי חשבון - "שהיא באה רק ליחסי ציבור. המתווה שלה מעיד על בורות". יחימוביץ' מצדה לא נשארה חייבת: "הוא בור בעצמו", אמרה בתגובה לאחד העיתונים. וגם: "הציעו לי לקרוא לחוק הזה חוק החזיר".
בכל מה שקשור להתבטאויות, גולדשטיין ידוע כמי שלא שם סכר לפיו. מלחמתו מול הרגולטורים, בשם זכויות החברות הציבוריות, הפכה לשם דבר. באותם מאבקים, הוא לא בדיוק נצמד לקו הפוליטיקלי קורקט: חוק החברות הוא "מכה"; הרגולטורים חושבים רק על כסת"ח; המחוקקים בורים והשופטים הזויים; והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ומנסחת חוק החברות, דידי לחמן-מסר, בטוחה שכל מה שמעניין את החברות זה לעשוק.
דווקא ביחסים עם לחמן-מסר, הייתה עדנה מסוימת בשנתיים האחרונות, בשל ה"אויב" המשותף: המלצות ועדת גושן לממשל תאגידי. מדובר בוועדה שהקים יו"ר רשות ני"ע, משה טרי, ואשר גיבשה כללי אתיקה לחברות, שאימוצן הוא וולונטרי. "נכון", מודה גולדשטיין בפה מלא לגבי יחסיו עם לחמן-מסר. "גם היא וגם אנחנו לא אוהבים חקיקה בדלת האחורית, בלי לעבור את שלבי החקיקה. אם יש חקיקה, קולנו צריך להישמע בכנסת, אצל המחוקק, ולא אצל פקיד שחושב אחרת. יש 'שופט', וזה המחוקק.
"אני חושב", ממשיך גולדשטיין להעריף שבחים על יריבתו עד לא מזמן, "שדידי היא ממש בסדר גמור. היה לנו דיאלוג מצוין בשנים האחרונות, אבל הבעיה שלה זו הזווית שממנה היא מסתכלת על הדברים. היא צריכה לדאוג שלא יגידו אחר כך שחוק החברות - הבייבי שלה - כשל בצורה מסוימת וגרם לאיזו פרשייה, תהיה שולית ככל שתהיה, ואם לצורך זה היא מגבילה פעילויות רבות לגיטימיות, עדיין המחיר שווה לה. אבל זה חל על מרבית הרגולטורים וכל המחוקקים".
מבול של תקינה וחקיקה
התיזה של גולדשטייין היא כזו: הרגולטורים הבינו, שלא יקבלו שבחים על פעולות טובות. לעומת זאת, על כשלים - בין אם קשורים אליהם ובין אם לאו - ישלמו גם ישלמו. הפתרון: לא לדאוג שיהיה טוב; לדאוג רק שלא יהיה רע. גולדשטיין: "בין הרגולטור למשקיע קיים קונפליקט אינהרנטי. אם החברה מרוויחה כסף, המשקיע נהנה. לעומת זאת, הרגולטור לא מקבל על זה זרי פרחים. לא שמעתי שאם שוק ההון פורח מישהו שולח זר פרחים לטרי. לעומת זאת, אם קורה משהו רע, 'טרי, תתפטר. למה, איך לא דאגת?'
"כשרע באים לרגולטור בטענה. אז מה הוא אומר לעצמו? מה שמעניין אותי זה שלא יהיה רע ולכן אני שם את הגדרות כמה שיותר רחוק. לכן הרגולציה נראית כזו. ברגע שיש תופעה חריגה, יש מבול של תקינה, חקיקה".
* היית אומר שבישראל עושים לחברות הציבוריות את המוות?
"אני לא חושב שההגדרה 'עושים את המוות' נכונה. היא מוקצנת קצת, אך אין ספק שיש עודף רגולציה. אני חושב שלא סומכים בארץ מספיק על מנגנוני השוק החופשי. המחוקק והרגולטור מנסים לחדור יותר מדי לקרביים של הפעילות, היות שהם לא סומכים על ההיגיון הבריא של המשקיעים, לא סומכים על שכר ועונש, כל אותם מנגנונים שבשוק הון פתוח נולדים מאליהם. עדיין מתייחסים לשוק ההון בארץ כשוק הון בתולי, שעינו של האח הגדול צריכה להיות צופייה כל הזמן וידו בוחשת בכל דבר ועניין, בעוד השוק בארץ החל להיות שוק בשל. הגלובליזציה ייבאה לכאן מנגנוני שוק מארצות שבהן יש ניסיון רב בשוק הון, משקיעים זרים, ואנו לא אותו ינוקא שצריך לשמור עליו שלא ייפול מהמיטה. מצד שני, לשכנע רגולטור לוותר על סמכויות שלו, יותר קשה מאשר לשכנע צב לוותר על הבית שלו".
* יכול להיות שהרגולטור יותר מגיב לכשלים, מאשר יוזם?
"אין ספק שהרגולטור טוען תמיד שהוא מגיב על כשלי שוק ולכן הוא צודק בהגברת הפיקוח. הבעיה היא שלא היו בארץ שערוריות ענק. כל חברות תל-אביב 100 - לא זכור לנו שקרתה בהן איזו שערורייה פיננסית. האירועים האלה לרוב קורים בחברות שוליות ויש מפעם לפעם איזו פרשת 'פלד-גבעוני' (שאנשיה עומדים כעת לדין על עבירות מירמה וני"ע - ה.מ). אך זה משהו שולי כל-כך. כשאתה לוקח מקרה - אז זה לא אנרון, שהיא חברת ענק בארצות-הברית. לא קרוב אפילו. לקחו את השוליים של השוליים ומיד הפעילו את אמצעי המגן. אמצעי המגן האלה חלים למרבה הצער גם על כל אלה שמתנהגים בסדר, לפי הספר, וזה מקשה על העבודה של כולם".
* אולי פרשות כמו אנרון לא קורות כאן הודות להתערבות?
"קריסת חפציבה לא קרתה? קרתה. יחד עם זה, זו תופעה שולית יחסית לשוק ההון".
הפטרונות של הרגולטור
אחד הנושאים שהכי מכעיסים את גולדשטיין, זה חוק החברות. קחו סעיף סעיף בחוק, ועל כל אחד מהם יהיה לגולדשטיין מה לומר: הסעיף בנושא הצעות רכש, נושא הדח"צים, עסקאות בעלי שליטה, ולא חסרים עוד. גולדשטיין: "הצעת רכש בחוק החברות היא הכי עקומה בעולם. הסעיף בנושא אומר שאם חברה הגיעה לסוף דרכה, אתה יכול להציע הצעת רכש, אלא מה? אתה חייב לקבל אישור של 95% ממחזיקי נייר הערך. הבעיה היא, שבתוך ה-95% האלה, יש הרבה פעמים אנשים שמתו, אנשים ששכחו שיש להם בכלל את נייר הערך, שסתם לא מגיבים - כך שזה כמעט בלתי אפשרי להגיע לשיעור הזה. יוצא שמי שנדפק מזה זה 30% שכן רוצים את הצעת הרכש".
בעניין הדח"צים, הוא אומר, דרישת היעדר הזיקה של הדח"צ כל-כך מרחיבה, עד שבפועל אין לך סיכוי בכלל למנות דח"צ מתאים. "אנחנו יכולים לקבל דח"צ 'בלתי נגוע', אבל זה יהיה דח"צ אהבל", חורץ גולדשטיין, "הצורה שבה היום מוגדר הדח"צ בנושא הזיקה הופכת את כל העסק הזה לבדיחה. אני לא יכול לקחת כל רואה חשבון או כל עורך דין להיות דח"צ, כי בהגדרה הכוללת את שותפו ובן דודו ואחייניתו, הוא יהיה 'פגום'.
"אנו שוק מאוד קטן בסופו של דבר. כולם עובדים עם כולם, מכירים את כולם ונושא אי התלות מאוד בעייתי. התנאים האלה צריכים להיות מוקלים בצורה משמעותית מאוד ואז אפשר יהיה לטייב את הנושא של הדח"צ או הדירקטור הבלתי תלוי ולהביא את זה לרמה נורמלית".
גם השיטה הנוכחית לגבי אישור עסקאות בעלי שליטה, אומר גולדשטיין, פסולה: במקום לתת למיעוט וטו על עסקאות, מנסים להשיג פיקוח על עסקאות בעלי שליטה בדרך ההפוכה - תמיכה של מי שאין לו עניין אישי - מה שמסרבל ומקשה על מנגנון האישור. גולדשטיין: "נוצר מצב שאתה צריך לחזר על הפתחים על מנת למצוא מליצי יושר. אני הולך לקראתם ומציע - לא שליש, חצי - אבל חצי שמתנגד, לא שליש שתומך".
* ומה אמרו לך?
"מרימים כתף, מחייכים חיוך של מונה ליזה ואומרים: 'נו, באמת'. לא קיבלתי לנושא הזה תשובה רצינית מאף אחד".
גם דרישות הגילוי ההולכות וגוברות של רשות ני"ע, טוען גולדשטיין, בסופו של דבר לא רק שלא מיטיבות עם המיעוט, אלא מזיקות לו. התיזה שלו בעניין הזה מעט מורכבת: גילוי תנאי שכר ואופציות של בכירים בחברה (שאינם בעלי השליטה ומנכ"לים), חושפים בפני המתחרים בכמה הם יכולים "לקנות" מנהלים בחברה, או לחילופין מאפשרים לבצע השוואות שבסופו של דבר באות לביטוי בהגדלת הנטל על החברה. גולדשטיין: "בסופו של דבר זה יוצר הפסד לחברה ולכן גם הפסד לבעלי המניות. אני שואל את עצמי אם בעל מניות מעדיף שזה יהיה גלוי, ולהפסיד, או שזה יהיה חסוי, ולהרוויח".
מדובר גם על דרישות גילוי בכל הנוגע למו"מים, מהלכים עתידיים של החברה, פעולות ויוזמות. הדרישה לגלות כל מהלך כזה, טוען גולדשטיין, סופה שהיא פוגעת בחברה: "בארצות-הברית אתה מגלה דברים אם יש סיבה להניח שזה עומד לדלוף או דלף. כאן זה אחרת וזה גורם לנו להיות במצב שבו טובת החברה נפגעת. היום בישראל, פגשת מישהו בשירותים והצעת לו לקנות את החברה שלך, מיד אתה צריך לגלות.
"כשאני עושה עסקה גדולה עם חברה מחו"ל, אני צריך לחתום כבר בשלב הראשון על זה שאני לא מגלה מעבר לדרישות חוקיות, ואז כשאני מנסה להסביר לצד השני שאני חי כאן במערכת שאצטרך לגלות, הוא אומר לי: 'אתה יודע מה, ניפגש בהזדמנות אחרת, כי אצלי אני צריך לגלות רק כשזה מתגבש סופית או כשזה דלף או חושבים שזה ידלוף'. לכן הרבה פעמים קשה לעשות עסקאות בגלל דרישות הגילוי".
* משה טרי לא יודע את כל הדברים האלה? הוא גם היה שם, הוא מינכ"ל חברה ציבורית.
"כל האנשים ברשות ני"ע הם אנשים טובים, ואני לא אומר את זה כדי ללקק לאף אחד, אך הם מסתכלים על העולם מסביב בצורה פלסטית, וכשאנו באים ואומרים להם שלא כך זה מתנהל בשטח, דעתנו אינה עומדת מול דעתם, ובסופו של דבר במקרים לא מעטים הם עושים שירות דוב למי שהם רוצים להגן עליו.
"מי שקובע את הכללים האלה, לא מעניין אותו כהוא זה מה תרוויח החברה או מה ירוויח המשקיע. מה שמעניין אותו זה שלא יבוא אליו מישהו בטענות שהוא לא דרש יותר מדי גילוי ולכן המשקיע לא ידע אם לצאת בזמן.
"עדיין לא הפנימו בארץ את היכולות של השוק החופשי. יש כאן פטרונות. הרגולטור אומר: 'אני יודע יותר טוב מהמשקיע מה טוב בשבילו'. היה צריך להקים ועדה שמורכבת מהציבור הרחב ולא נשלטת על ידי רשות ני"ע, ובואו נשאל את ה'כלה' - את המשקיעים, את גברת כהן מחדרה, את המוסדיים, את האנשים שמנהלים חברות - מה היו רוצים לראות ומה לא. קבוצה מצומצמת שאין לה שום ניסיון שטח, שהכול עבורה זה תיאורטי ווירטואלי, קובעת בשבילם".
הרווח שבין המנהל לשליח
* אתה שותף לעמדה שדרישת הגילוי של שכר הבכירים, הביאה להעלאת שכר?
"אין ספק שזה הביא למירוץ תחרותי של שכר. אין לי בעיה עם יכולת ההכרעה של המיעוט, אבל צריך לזכור שאם אני כבעל שליטה נותן למנהל בכיר שלי שכר, זה בעיקר יוצא ממני. אם אני חושב שזה כדאי, אני נושא בעיקר הנטל. זה יוצא מכיסי.
"אם אני כבעלים מחליט לשלם כך וכך לעובדים, קרוב לוודאי שאם זה לא קרוב משפחה שלי מן הסתם עשיתי את החישוב שלי, בין היתר שאותו מנכ"ל יילך לחברה מתחרה, ויקבל מה שמגיע לו.
"הבעיה הגדולה היא שכאן בארץ הנושא של צרות עין מאוד חוגג. אני רוצה לשאול עכשיו שאלה פשוטה את המשקיע הקטן: האם אני מעדיף לשלם 20 מיליון שקל למנכ"ל שעשה מיליארד שקל, או לשלם שני מיליון שקל למנכ"ל שבאותה שנה הפסיד, או הרוויח רק חמישה מיליון שקל? אני מעדיף מנכ"ל שעושה רווח של מיליארד שקל. אני לא חושב שצריכה להיות קורלציה כלשהי בין שכר הבכירים ובין השכר של השליח, שזה משהו פופוליסטי ומטופש".
* מה לגבי פערי השכר? ישראל היא בין המובילות בפערי שכר.
"הפערים כאן הם לא תולדה של המצב. המקורות לעושר ולפערים העצומים נוצרו מכיוון אחר לגמרי. אם הבורסה עלתה ב-100% בשנתיים האחרונות, יש סך הכול אנשים שהתעשרו בעשרות אם לא מאות מיליארדי שקלים - לא מהשכר שלהם, כי כל השכר עליו מדובר הוא טיפה בים. קחי את העשירים הגדולים ששווים היום 4 מיליארד דולר. הם התעשרו מהשכר? לא, והפער הזה הוא לא אחד ל-50 אלא אחד לחמישה מיליון.
"אני לא בעד חזירות. אני מקפיד כל שנותיי לקחת משכורת צנועה, אין לי בונוסים ואני לא לוקח אופציות. אם אני מרוויח אז זה ממניות, ואני חושב שכך צריך לנהוג. יחד עם זאת, אלחם על זכותם של חברות וארגונים לעשות את זה. חברות הן למטרות רווח, לא למטרות סוציאליות. את המטרות הסוציאליות צריך להשיג בדרכים אחרות: לא להוריד את אלה שמרוויחים, אלא להעלות את אלה שמרוויחים מעט, שאין להם מספיק. ככה נוהגים במדינה דמוקרטית".