בוב דיל

את תסריט חייו של אורן מוברמן בשבועות האחרונים, ספק אם הוא יכול היה לכתוב בצורה מרתקת יותר. מצד אחד, כחבר באיגוד התסריטאים בארצות הברית הוא מחויב לעשרים שעות שבועיות במשמרות השביתה, וככזה הוא מפגין כאחרוני מקופחי השואו־ביזנס בניו יורק, עיר מגוריו, מול בנייני פוקס ודיסני. "אנחנו מקבלים הודעות במייל וב־SMS ומתייצבים עם השלטים ועם העכברוש המנופח, סמל מסורתי, במשמרות השביתה בניו יורק", הוא מספר. "קצת מטופש, אבל אפקטיבי בשביל להרתיע את שוברי השביתה".

מצד שני, בשבוע שעבר נרשם רגע שיא בקריירה שלו, כאשר יצא למסכים סרט מדובר מאוד בחתימתו, "אני לא שם" (I 'm Not There), המספר את סיפור חייו של בוב דילן. הסרט בנוי בצורה מקורית, כאשר שישה שחקנים שונים, ביניהם ריצ'רד גיר, כריסטיאן בייל ואפילו שחקנית, קייט בלאנשט, מגלמים צדדים שונים באישיותו של דילן (אף שהוא אינו מזוהה בסרט בשמו). הסרט זכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה האחרון, וגרף את שבחי מבקרי הניו יורק טיימס והשיקגו סן טיימס. גם אם לא כולם אחוזי התלהבות, זהו הסרט המסקרן כרגע. טוד היינס, במאי הסרט, שותף לכתיבת התסריט וחברו הטוב של מוברמן, זכור מסרט קודם, "הרחק מגן עדן", שהיה מועמד בשעתו לארבעה פרסי אוסקר, כך שייתכן שמוברמן, שעזב את ישראל בתום שירותו הצבאי, לפני כעשרים שנה, עשוי להיות הדבר הישראלי הקרוב ביותר לפרס היוקרתי.

נתחיל בשביתת התסריטאים. זו החלה, כזכור, עם פקיעת ההסכמים הקודמים, שנחתמו ב־1988. אז היה הווידיאו הטכנולוגיה החדשה שהתסריטאים לא ממש הבינו את עוצמתה. ההסכמים ההם, שלפיהם התסריטאים מקבלים שיעור קטנטן מהכנסות האולפנים ממכירת סרטי וידיאו ותקליטוני DVD, הם החטא הקדמון שהתסריטאים לא מתכוונים לחזור עליו (ראו מסגרת). לדברי מוברמן, יש בתעשייה מעט מאוד כבוד לתסריטאים. "מחליפים אותנו כמו גרביים. לא נראית להם העבודה? תיפטר ממנו ותביא מישהו אחר", הוא אומר, ומפנה לספר "זיינו את התסריטאי", המציג את מערכת היחסים הכוחנית בין האולפנים לתסריטאים ההוליוודיים. אבל לא עוד. באו הטכנולוגיות החדשות, האינטרנט והסלולר, והתסריטאים נחושים להילחם על התנאים. "באופן מסורתי, חברי האיגוד במזרח ובמערב תמיד מפולגים, אבל בנושא השביתה זו אחדות מלאה".

מה המצב עכשיו?

"שני הצדדים זורקים חצאי עובדות, וקשה לדעת מה קורה. יש איומים באוויר שיהיו תביעות, הסטודיו הודיע שאף אחד לא יפסיק לעבוד, אבל זו שביתה חוקית. יש שמועות שהמפיקים של ג'יי לנו ושל דיוויד לטרמן נפגשו לתיאום אסטרטגי. לטרמן הרי הבעלים של התוכנית שלו, ובניגוד ללנו, ששייך ל־NBC, לטרמן יכול לנהל משא ומתן ישיר, אבל אז הוא שובר את הקו הנוקשה של האולפנים. זה עסק מסובך.

"הגרסאות הרשמיות נשמעות הוגנות, והמלחמה היא על תדמית ציבורית. על־פי הסקרים, 60%־70% מהציבור תומכים בנו. אבל עיתונות בבעלות רופרט מרדוק לא מפרסמת יותר מדי כתבות שתומכות בשביתה, כי השביתה היא נגד החברות הגדולות. בטעות חושבים שהשביתה היא נגד המפיקים, אבל הם לא בעלי הזכויות של מה שאנחנו כותבים, אלא האולפנים, ואלה שייכים לדיסני, לג'נרל אלקטריק - לחברות הגדולות".

זה הולך להסתיים בזמן הקרוב?

"האווירה קשה, וגם ההמשך נראה עגום. החוזים של השחקנים והבמאים יסתיימו בקיץ. כולם מדברים על שביתה גדולה אז, כל התעשייה ערוכה. זה מצב מטורף להיות בו, שהכול מאיים להיות משותק ב־30 ביוני. אז כולם מנסים לצלם כעת כמה שיותר סרטים, ובסדרות הטלוויזיה בעיקר, כי להם אין עתיד ליותר מכמה חודשים".

מוברמן מביא את הסרט החדש שלו כמקרה מייצג של רווחים בטכנולוגיה החדשה, ומבקש להדגים את מורכבות הפלטפורמות המתהוות בשוק. "הסרט על דילן בנוי משברי סיפורים, מאלמנטים שונים של מוזיקה", הוא מסביר. "בשלב מאוחר הוא יהיה על DVD ובאינטרנט, וחלק מחוויית הצפייה בסרט זה במרכיביו השונים. הוא אידיאלי לצפייה כזאת, ואם זה יהיה על האינטרנט - אני אשמח".

נשמע כמו הימור עצום, לעשות סרט כזה.

"קולנוע בכלל זה סיכון, אבל נכון, פה מדובר בסרט אקספרימנטלי בעלות של 18-20 מיליון דולר. הפקה לא ליניארית, משהו קונספטואלי לחלוטין, וזה אחרי שהאולפן שבו פיתחנו את הסרט בהתחלה, פרמונט, נסוג. ההנהלה התחלפה בדיוק. הם קיבלו מאיתנו את התסריט, שילמו על הפיתוח, ולא רצו את הפרויקט. השגנו את המימון מתשעה מקורות שונים. לקראת סיום שלב העריכה, הארווי (וויינסטיין) ראה את החומר. הוא קנה את הסרט להפצה על סמך טריילר של עשרים דקות".

ועכשיו, עם פתיחת עונת האוסקרים, הסרט שלכם עלול להיפגע מהשביתה, שאתה נמנה עם תומכיה.

"אכן זה פוגע בסרטים, כולל שלנו, כי שחקנים לא באים לדבר על הסרט שלהם בתוכניות האירוח של לנו ולטרמן, והמפיקים נאלצים להשקיע יותר בפרסום. לגבי האוסקרים - כמו שזה נראה כרגע, לא ברור אם בכלל יהיה טקס, כי אין להם כותבים. אבל אני לא מאמין שהם יוותרו, מדובר בעסק כלכלי אדיר".

"ילדות ישראלית טיפוסית"

מוברמן, 41, נולד וגדל בגבעתיים, הלך לנוער העובד, למד בבית ספר ברנר. "קיבלתי ונתתי מכות", הוא מספר, "ילדות ישראלית טיפוסית". הוא ראה סרטים, אבל לא יותר מדי, לא חשב אז בכלל על קולנוע. אביו, אהוד מוברמן, מי שעד לפני שנה שימש ראש המערך הבינלאומי של בנק לאומי, קיבל בשעתו מינוי בניו יורק, והמשפחה עקרה לשם. מוברמן השלים את לימודיו היסודיים בקווינס, ומשם עבר לתיכון יהודי במנהטן. הוא בא ארצה לשירות צבאי בנח"ל המוצנח, ואחרי השחרור חזר לניו יורק, ללימודי קולנוע בברוקלין קולג'.

בעזרת "אלמנט החוצפה הישראלי ולא מעט תחמונים", כדבריו, פילס לעצמו דרך לסטים של סרטים, שם יוכל לפגוש אנשים. הוא עבד כעוזר הפקה בסרט של לואי מאל, ופגש שם את השחקנית ג'וליאן מור. "התיידדנו, והיא אמרה לי, 'אתה חייב להכיר את טוד (היינס), הוא גאון'. ככה נפגשנו ונעשינו חברים. נהייתי מעורה בדברים שלו הוא בשלי, קראנו תסריטים אחד של השני, יעצתי לו. לפני שמונה שנים נולד הרעיון לעשות את הסרט על דילן".

את ההתחלה מוברמן חייב לשחקן סטיב בושמי, גם הוא חבר טוב שלו. "למעשה, התחלתי את דרכי עם רצון לביים. כתבתי תסריט והשגתי לו מימון בצרפת", הוא משחזר. "כמה ימים לפני הצילומים, החברה נסוגה מההתחייבות שלה, והפרויקט התמוטט. זה היה בערך בשנת 2000. התסריט הלא־מופק הפך לכרטיס ביקור שלי. שלחתי אותו לאנשים כדי שייתנו לי עבודה, ביניהם סטיב. הוא הזמין אותי לפגישה ושכר אותי כתסריטאי לסרט בשם 'קוויר', שמבוסס על עבודותיו של וויליאם בארוז. הפרויקט הזה ביש מזל. כמעט יצא לפועל לפני ה־11 בספטמבר, ואז השתנתה האווירה. אני לא רוצה להיות ציני, אבל השתמשו באירוע התאומים כדי לתרץ כל מיני מהלכים עסקיים, ואיך שהוא קשרו את 'קוויר' לאווירה שהשתנתה".

על סט של סרט אחר, פגש מוברמן עורך מהוצאת הספרים הבריטית הנחשבת פייבר אנד פייבר, וגויס לעבודה. בהמשך הכיר מוברמן עורך במגזין אינטרוויו, ובמשך שנים אחדות שימש בו כמבקר קולנוע וככתב־מראיין. במהלך עבודתו פגש אושיות הוליוודיות כמו ספייק לי, הארווי קייטל ואנג לי.

העבודה העיתונאית והפגישות הללו עזרו לך להשתלב בביזנס?

"זה יותר עזר לי בכתיבת תסריטים. למדתי להקשיב לאנשים. איך הם מדברים. הרי מרואיינים לא מדברים במשפטים שלמים, ואתה עושה את זה בשבילם, מזיז מילים, עורך את הדיבור שלהם. ראיינתי את אנג לי, והאנגלית שלו לא הייתה הכי טובה. נאלצתי להוסיף משהו מעצמי כדי שלדברים יהיה היגיון על הכתב. אני זוכר שנפגשנו מאוחר יותר באיזה אירוע. אנג לי בא וחיבק אותי, והודה לי שעשיתי אותו אינטליגנטי".

עד כמה השביתה פוגעת בפרויקטים שלך שנמצאים בפיתוח?

"אני עובד על פרויקט לוורנר שנקרא 'אימפריה', בשלב מתקדם עם הרבה התלהבות סביבו, והוא מושבת. אני חייב להם טיוטה ולא יכול לעבוד עליה, וזה מעכב אותי ואותם. זה סרט עתידני על מלחמת אזרחים שנייה בארצות הברית, שאם ייעשה מדובר בתקציב של 80-100 מיליון דולר. כמה מפסידים כעת? בטלוויזיה זה פשוט, כי הם מתוקצבים על־פי בסיס שבועי, אבל בקולנוע קשה יותר לאמוד את ההפסד.

"סרט נוסף שהשביתה עצרה הוא The Messenger, סיפור שמתרחש על רקע המלחמה בעיראק, על יחידה שתפקידה להודיע לאנשים על מות יקיריהם בצבא. במקרה הזה הציעו לי גם לביים, ואז באה השביתה. בגלל סיום החוזים של השחקנים בקיץ והחשש משביתה שלהם, כולם רוצים לצלם עכשיו, בין נובמבר למאי; זה הדד־ליין, וכל שחקן מקבל ערימות של תסריטים ומתחייב, וכשהוא קולט פתאום שאין תסריט ושאי־אפשר לשנות אותו, השחקן שוב נהיה פנוי. הפקת The Messenger תלויה בשחקנים שאצליח לאסוף וכמה תמיכה כלכלית תהיה לי. אבל יש הרבה היסטריה, ואווירת היסטריה לא בריאה לעשיית סרטים".

"להיות ישראלי זה לא מינוס"

מוברמן מתגורר עם אשתו ושני ילדיו, מאיה בת 13 ואמיר בן 9, באיסט סייד של מנהטן, קרוב לבניין האו"ם. לגור בניו יורק, הוא מודה, זה מגבלה, לוס אנג'לס הייתה עדיפה לעבודה בסרטים, אבל "אני לא מסוגל לגור בעיר שאי־אפשר ללכת בה ברגל". את רוב הקריירה שלו עשה בסרטים עצמאיים, "בהיי־אנד של הסרטים העצמאיים", כניסוחו. 20 מיליון דולר עולה סרטו הנוכחי, ו־15 מיליון דולר הוא תקציב סרטו הבא, "חיי נשואים", בכיכובו של ג'יימס בונד לשעבר, פירס ברוסנן, שייפתח בפברואר 2008.

"בסרט 'אימפריה' אני כבר אהיה בליגה של האולפנים הגדולים", הוא אומר. "בקולנוע עצמאי אתה לא יכול לכתוב לתסריט משהו שעולה הרבה כסף. אני לא יכול לפוצץ גשר בסרט עצמאי. בהוליווד כן". עוד סרט אולפנים שהוא מעורב בו, The Big Blow, הוא הפקה של פוקס עם חברת הסרטים של רידלי סקוט. הסרט, לדבריו, יושב שם הרבה זמן, ולא בטוח אם יצא כלל. "כמה תסריטאים ניסו לפצח אותו, זה לא עבד. אני הצלחתי, יחסית. אבל גם כאן אין דיאלוג בין תסריטאים לאולפנים, ואין לי מושג איך זה עומד".

תסביר לי מה עומד מאחורי הביטוי ההוליוודי "לפצח תסריט" - מה אתה הצלחת שאחרים לא?

"באופן הכי פשוט - לפצח זה לכתוב כך שהמממנים יאהבו את התסריט. זה יישמע ארוגנטי מצדי, אבל לא היה לי קשה לכתוב אותו. לפעמים אי־היכולת לפצח נובעת מחוסר התאמה בין תסריטאים ומפיקים, אין דיאלוג. סיפור הסרט הוא על קרב אגרוף שמתרחש בשנת 1900, וברקע מתרחשת סערת הוריקן. בשלב ראשון הביאו תסריטאי מהדור הישן. לא הלך. אחריו ניסו עם מי שכתב את הסיפור הקצר שעליו מבוסס התסריט, ובסוף אותי".

התפוקה שלך גדולה, או שזה נדמה לי?

"בוא נגיד שאני מעל הממוצע, וזה מפני שאני עובד על הרבה סרטים עצמאיים. כשאתה עובד לאולפנים, ההתחייבות שלך אקסקלוסיבית - פרויקט אחד ולאורך זמן. אתה עובד לאולפן, אבל גם מול המפיקים. בתוך כל שלב של כתיבת התסריט, יש לך עבודה מול מפיקי הסרט. יוצא שעל אף שאתה כותב שלוש גרסאות, בין לבין אתה עושה עוד שלושים טיוטות לפני שתגיע לסטודיו".

נשמע מתיש.

"זה מגיע למצב שאף אחד לא מסוגל להסתכל יותר על הפרויקט. זאת הסיבה שהרבה סרטים נקברים לפני שעשו אותם. אתה מפתח ומפתח ומפתח, ובסוף, אחרי כל־כך הרבה גרסאות ותסריטאים לרוב, שלכלכו ידיים בתסריט, אתה נשאר עם כלום, פרויקט שעלה מיליונים. אובר דיבלופמנט הוא מושג מוכר בתעשיית הסרטים, שלא מרבים לחקור אותו. השמועה היא שהאולפנים בהוליווד משקיעים בממוצע בין 500 ל־750 מיליון דולר בשנה בפיתוח, אבל הם מחזירים לעצמם את הכסף בבלוקבסטרים".

וכמה ממה שאתה כותב מגיע למסך?

"כשאתה עובד על עשרים תסריטים, ואחד מופק, זו הרגשה טובה. קנה המידה מעוות, קשה לעשות סרטים. אני עובד מתשע עד חמש, כל יום כותב, חוץ מאשר בשביתות ובחגים".

איך הפרויקטים נולדים? אתה יושב בבית וכותב, פונים אליך?

"חלק מהדברים אני יוזם, חלק מגיעים אליי, חלק אני קורא ספר, ואם אני חושב שאפשר לעשות מזה סרט, אני מרים טלפון לאנשים הנכונים. רוצים? תיקנו זכויות ונלך לסטודיו. את The Messenger כתבתי עם מישהו. אני מניו יורק והתסריטאי השותף שלי מאל־איי, ישבנו בטלפון ועשינו פיצ'ינג (הגשה, ד' ש') לשמונה חברות. אני עושה הרבה פיצ'ים בטלפון".

בטלפון? לא חסר לך מגע עין עם האיש מולך?

"לישיבה פנים אל פנים יש יתרון, אבל מה לעשות וכל הפיצ'ינג שלי פנים אל פנים נכשלו. יודע מה? אני אביא איתי מכשיר טלפון לפגישות".

לא ממש גדלת כאן, אבל אתה מעורב בפרויקטים וכותב תסריטים שהם לב־לבה של אמריקה. איך אתה מסביר את זה?

"האנגלית לא שפת אם, וזו מגבלה, אבל מגבלה חיובית. כך תהיה יותר זהיר ויותר רעב ללמוד - וזה שירת אותי לא רע. בכל פרויקט אתה לומד שפה, נכנס לראש אחר. בהתחלה כתבתי תסריט בעברית, ניסיון ראשון שלי לכתוב, ומאז זה לא קרה שוב".

פרויקט כמו The Messenger היה יכול בקלות להתרחש בישראל. לא מעניין אותך לעשות משהו כאן?

"התעשייה האמריקאית מאוד אוהדת ופתוחה לישראל. עצם זה שאני ישראלי מוצא חן בעיניהם, להיות ישראלי זה לא מינוס בתעשייה, וברמת השיחה זה עושה אותך מעניין. אבל להתחבר לפרויקט על ישראל? היו כמה ניסיונות של במאים ישראלים שנפגשנו, ומדי פעם שולחים לי פרויקט אמריקאי שמתרחש בישראל, אבל אני לא יכול להגיד לך שזה מה שמעניין אותי".

כלומר, קולנוענים ישראלים צריכים להפסיק לשחק משחקים כפולים - אם רוצים אמריקה, אז לחיות באמריקה.

"מבחינתי, היה צעד נכון מקצועית להיות פה ולא בישראל". ¿