אל תעשקני לעת זקנה: ביהמ"ש ביטל הסכם בלתי מוסרי שכרת בית-אבות עם דיירת קשישה

בלא מעט פסקי דין ניתן להבחין, בלא קושי רב, שבית המשפט סימן את המטרה ואחר כך התאמץ למצוא את הדרך המשפטית להגיע אליה. פסק דין כזה ניתן בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דין חברתי חשוב, יצא בית המשפט להגנת הקשישים, בעזרת עילות משפטיות שהשימוש בהן נדיר יחסית (עושק וחוזה בלתי מוסרי). תוך כדי כך, גם הזכיר אחד השופטים מתי ה"לא מוסרי" הופך ל"לא חוקי".

אחת העילות לביטול חוזה היא עושק. טענת עושק תתקבל בהתקיים שלושה תנאים: ה"עשוק" סבל מ"חולשה" המתבטאת במצוקה או בחולשה שכלית/גופנית או בחוסר ניסיון; הצד השני לחוזה (ה"עושק") היה מודע לחולשה; ה"עושק" ניצל את החולשה כדי לקבוע בהסכם תנאים הגרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

בתי המשפט מיעטו מאוד לבטל חוזים מכוח טענה זו, וקבעו בין היתר כי "החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון צריכים להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק, והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון". העליון הדגיש, ש"אין די בגורמים קלי ערך", משום שגם "שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו ע"י כל רוח מצויה".

רצון חופשי

בשנת 95' עברו קרולה גרזון ובעלה להתגורר בבית האבות מלון עדן נהריה, שבבעלות דני ומילקוש שוורץ, ושהוסב ממלון 4 כוכבים לבית אבות 5 כוכבים. תחילה הם נהגו לשלם עבור השהות מדי חודש ואחר כך עברו לתשלום של כמה חודשים מראש, תוך הסכמה שאם אחד מבני הזוג יילך לעולמו, הם יקבלו החזר מסוים.

בשנת 2000 נפטר הבעל, ואחרי כחודשיים חתמה קרולה בת ה-90 על הסכם עם בית האבות, לפיו היא תעביר לו את יתרת הכסף שבחשבון הבנק שלה (530 אלף שקל) תמורת הזכות להתגורר בבית האבות עד ליומה האחרון. אלא שכעבור חמישה שבועות היא נפטרה. יורשיה מכוח הצוואה, מרים ויוסף קסל (מרים היתה מעין בת מאומצת של גרזון), הגישו באמצעות עו"ד חנניה לוינגר תביעה לשלום בחדרה, בדרישה לבטל את ההסכם מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת.

בית האבות ומנהליו טענו מנגד, באמצעות עו"ד אליעזר קליין, כי המנוחה חתמה על החוזה בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי, תוך הבנת הסיכון שהיה כרוך בכריתת החוזה. השופט חננאל שרעבי דחה את התביעה, אחרי שמצא שלמרות גילה המופלג המנוחה היתה בדעה צלולה והבינה את משמעות החוזה עליו חתמה, ואחרי שקבע שלא היה כאן עושק.

בין היתר, הסתמך שרעבי על בדיקה פסיכיאטרית שעברה המנוחה לפני חתימת החוזה, במסגרתה אמרה המנוחה לפסיכיאטר שברצונה להסדיר את שהותה בבית האבות "ע"י העברת רוב נכסיה לידם תמורת שהותה כאן ודאגה לכל צרכיה עד ליומה האחרון". עוד אמרה לו, שלמרים קסל היא רוצה להשאיר את ביתה וסכום כסף. הפסיכיאטר חיווה דעתו שקרולה מצויה "במצב גופני טוב יחסית לגילה ובמצב של צלילות דעת מעל ומעבר לצפוי בגילה. היא ערה לסובב, מתמצאת בכל המובנים, מבטאת עצמה בבהירות ויש לה דעה ברורה בדבר ניהול ענייניה, היקף נכסיה וגורלם היום ואחרי מותה".

עו"ד דוד גל, שערך את החוזה, העיד שהמנוחה ביקשה לכרות את החוזה לאחר פטירת בעלה כדי לקנות לעצמה בטחון, וכיוון שחששה מאפשרות שמרים קסל ובעלה ישתלטו על כספה ורכושה. עוד אמר שהסביר למנוחה את משמעויות החוזה והיא הבינה את הסבריו. גם פקיד הבנק שביצע את ההעברה הבנקאית שאל את המנוחה לפשר העניין, והבין שהיא "מתעקשת להעביר את הכסף לזכות המלון, ומודעת לכך שהיא מעבירה את כל הכסף". שרעבי אף קבע, שההסכם היה סביר מבחינה כלכלית ובהתאם למקובל.

עסקה מסחרית

הקסלים ערערו למחוזי בחיפה, שלא התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בשלום, אך שניים משופטיו הגיעו למסקנות שונות מאותם ממצאים. השופט יצחק כהן נותר במיעוט, כשסבר שהמסקנה של השופט שרעבי היתה נכונה. כהן ציין, ששרעבי הסתמך על שלוש עדויות לא נגועות באינטרס אישי, לפיהן המנוחה היתה צלולה בדעתה.

גם כהן חש חוסר נוחות מכך, "שהמנוחה העבירה למשיבים סכום כסף נכבד ביותר, ולא זכתה ליהנות ממגוריה בבית האבות אלא חודש אחד בלבד". אולם לדעתו, "על-פי העדויות מדובר היה בעסקה מסחרית שהמנוחה הבינה את משמעותה, ובחרה לבצעה מתוך רצון חופשי". באשר לתחום המוסרי ציין, ש"אפשר ומבחינה מוסרית, אם המשיבים היו מכבדים את עצמם, היו שוקלים השבת חלקו של הסכום שקיבלו למערערים, וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. ואולם, מוסר לחוד וחוק לחוד".

מרגע שנקבע שהמנוחה הבינה את החוזה וידעה את משמעות הדברים, וכרתה את החוזה מרצונה החופשי, שלא בעקבות לחץ או ניצול מצוקתה, פסק כהן, אין עילה לביטול החוזה "גם אם התנהגות המשיבים לוקה בפגם מוסרי".

השופט רון שפירא, לעומתו, מצא שתי דרכים לביטול החוזה: עושק וחוזה בלתי מוסרי. לגבי העושק ציין, כי המצוקה אינה חייבת לפגום בכושר השכלי או הנפשי של המתקשר בחוזה. "בבסיס עילת העושק תפיסה שבעיקרה מוסרית. עילת העושק עוסקת במי שניצל הזולת את חולשתו ושכנעו להסכים להתקשר בחוזה שתנאיו גרועים, כאשר החוזה נכרת, לכאורה, בגמירות דעת מלאה. ההצדקה להתערבות החוק בעניינו אינה, אפוא, הצדקה משפטית, אלא הצדקה מוסרית: יש להגן על הצד החלש מפני ניצולו ע"י הצד החזק".

במקרה זה, קבע, המנוחה היתה במצוקה מעצם הנסיבות שהיא נותרה לבדה, בגיל 90 ומיד בסמוך לפטירת בעלה עימו חייה במשותף שנים רבות, כאשר הוא היה זה שטיפל בעניינים הכספיים של המשפחה. מצב דברים זה, במיוחד בתקופה הסמוכה לפטירת בעלה, כולל בחובו מצוקה מובנית. המצוקה מתעצמת כאשר במצב דברים זה היא נדרשת להסדיר את המשך שהייתה בבית האבות שהוא, לעת הזו, מקום מגוריה היחידי. לא ניתן להתייחס אל המנוחה כמי שלא היתה כלל במצב של מצוקה, זאת גם אם מצבה השכלי והבריאותי היו תקינים".

מצוקתה, הוסיף, התבטאה גם בחוסר ניסיונה בעריכת ההסכמים עם מנהלי בית האבות, משום שבעלה נהג לעסוק בהם. לכן, לפי שפירא, היה על בית האבות ומנהליו להוכיח כי ההתקשרות בין הצדדים לא היתה פועל של מצוקת המנוחה. "יש לראות את היחסים ביניהם כיחסים מיוחדים, המעבירים את נטל ההוכחה להיעדר מצוקה אל המשיבים".

גם היסוד השלישי של העושק, היותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, מתקיים. לדעת שפירא, שגה השופט שרעבי כשהשווה את ההסכם לחוזים דומים וכן ערך חישוב של תקופת השהייה בבית האבות לפי עלות השהייה בדירה בעלות ממוצעת. שפירא הסביר, שההסכם לא נערך על בסיס הערכה של צרכי המנוחה הצפויים אל מול עלות, "אלא פשוט על בסיס האפשרות המעשית להעביר את כל נכסיה הנזילים לידי המשיבים". מעבר לזה, ההשוואה היתה צריכה להיעשות ביחס להתקשרות הקודמת בין הזוג גרזון לבית האבות ולא ביחס לחוזים של משתכנים אחרים.

שפירא הזכיר לחברו להרכב, השופט כהן, שסעיף 30 לחוק החוזים מאפשר לבטל חוזה "שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי מוסריים". על בית המשפט, ציין, להביא בחשבון את הכלל לפיו "זכותה ואולי אף חובתה של החברה לדאוג לרווחת קשישיה. יש וראוי להגן עליהם מפני אנשים חסרי מצפון, לבל ינצלו את קשישותם ויגרמו להעברת רכושם לידיהם ע"י פיתוח תלות, השפעה בלתי הוגנת וכיו"ב ויותירם בערוב ימיהם מחוסרי כל".

כאשר בחוזה מתגלה עושק או פגם מוסרי בוטה, פסק שפירא, ראוי להתערב ולהורות על ביטול ההסכם. "בית משפט קמא רשאי היה להורות על ביטול ההסכם ובדרך זו לממש את עקרונות היסוד שבציווי המוסרי 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני' וקביעת אמות מידה שיגנו בעתיד על קשישים במצבה של המנוחה".

השפעה בלתי הוגנת

סגנית הנשיאה, השופטת וסרקרוג, סברה שבבחינת העושק יש להתמקד בנקודה מרכזית אחת: האם ההסכם החדש שונה מהותית ממערכת החוזים שהיתה בין הצדדים מאז 1995 (תשובתה היתה חיובית), והאם היתה לשינוי הצדקה כלכלית-עסקית סבירה, בלתי תלויה בהשפעה של מנהלי בית האבות, בהצגת המצב העובדתי, בנוגע לתנאים להמשך שהייתה של המנוחה במלון.

וסרקרוג קבעה, כי בעלי בית האבות לא הצליחו להסביר מה הביא לשינוי, ומדוע לא יכלה המנוחה להמשיך לשלם תשלום חודשי כפי שנהגה, ובמקום זאת החליטה להעביר את כל הכסף הנזיל שלה מראש. "התשובה הסבירה נעוצה בהעדר ניסיונה של המנוחה, הגם שלא היתה לה חולשה שכלית, ואולי אף בהצגת מצג ע"י מי מהמשיבים, שאינו בהכרח בדרך של הצגה כוללת של כלל הנתונים". היא זקפה לחובת הנתבעים את העובדה שלא הסבירו כיצד חושב הסכום של 530 אלף שקל כתמורה המוסכמת, סכום ש"במקרה" היה כל רכושה של המנוחה.

"מבחינת מדיניות משפטית", הוסיפה, "ככל שיש לתת משקל למרכיב של ביטחון מסחרי המחייב הגנה, אין להתעלם גם מהצורך של הגנה על קשישים המצויים בבית אבות, והגם שלא הוכרזו כפסולי דין, במיוחד לאור יחסי האמון והתלות הנוצרים בינם לבין מנהלי בית האבות ועובדיו. בנסיבות אלה, יש להקפיד הקפדה יתירה באשר ליכולתם לנהל מו"מ, ללא ליווי משפטי עצמאי או אחר מטעמם, מול מנהלי בית אבות או מי מטעמם. נקודת המוצא היא, ששוכני בית האבות ככלל הם מעוטי ניסיון, בדרך כלל מעצם הימצאותם שם, במיוחד כאשר הם מבקשים להמשיך ולשהות במקום, בין בשל קשרים חברתיים ובין אחרים, והם מצויים בקשרי תלות".

בשל יחסי אמון מיוחדים אלה, פסקה וסרקרוג, קיימת הנחה בדבר קיומה של "השפעה בלתי הוגנת" (דוקטרינה שנקלטה מדיני היושר האנגליים) ונטל ההוכחה לאי-קיום ההנחה עובר למשיבים. במקרה זה, מנהלי בית האבות ידעו על מצוקת המנוחה, משום שהיו מעורבים כנהנים מהחוזה (עו"ד גל, שהחתים אותה על החוזה, היה פרקליטו של בית האבות).

בניגוד לשופט שפירא, וסרקרוג לא ראתה בעיה בכך שבחינת סבירות תנאי החוזה תיעשה ביחס לחוזים של דיירים אחרים. אלא שמנהלי בית האבות הציגו חוזים בהם הדיירים אמנם מתחייבים להעביר כספם לבית האבות אולם היו מחוקים בהם פרטים רלוונטיים כמו גיל הדייר, הסכום ששולם ותקופת החוזה. "תנאי חוזה גרועים - צריכים היו להיבחן לצד אפשרויות לחוזים אחרים", ציינה. "במקרה דנן חוזרת השאלה, שלא ניתנה עליה תשובה, מדוע בכלל נדרשה המנוחה לחתום על חוזה חדש? מדוע לא יכולה הייתה להמשיך ולשלם את חלקה על-פי התנאים הקיימים? מדוע היה עליה לשקול הצעה חדשה השונה מהותית ממתווה החוזים הקיימים, כאשר עצם פטירתו של בן-זוגה לא הצדיקה שינוי כזה?"

כאמור, בית האבות ומנהליו חויבו להשיב את 530 אלף שקלים, בניכוי 20 אלף שקל עבור 5 השבועות בו שהתה המנוחה עד שנפטרה. כן הם חויבו בשכ"ט עו"ד בסך 40 אלף שקל. (ע"א 3475/06).