מחלת הנשיקה

דרך ארוכה עשתה דלית קהאן מאז התגלתה ב"שירת הסירנה" ועד שסדרת ביכורים שלה עולה בפריים-טיים טלוויזיוני, וראו זה פלא: כמעט שום דבר לא השתנה. ממש כמו טלילה התקציבאית שיש לה מערכות יחסים משבריות עם הבחורים שאיתם היא יוצאת, עם הוריה, עם רהיטיה ועם הבוס בעבודה, כך גם ב"מתי נתנשק?", אין אהבות שמחות.

הסיפור המרכזי מפגיש בין עדי עזרוני לליאור אשכנזי בסיפור אהבה איטי שמתחיל בבליינד-דייט וחושף את נפשם המצולקת של הגיבורים. האחד מטופל במשפחה עם נטיות אובדניות, האחרת נולדה למה שכינו פעם "אשת חברה" ואינה יודעת מי הוא אביה.

קודם כל כמה מילים על הגיבורים. נמאס לראות את אשכנזי המוכשר בתפקיד הגבר המיוסר והמבולבל. בשלב כלשהו נדמה לך שהמניירות שלו, שנראות טבעיות, הן לא יותר ממניפולציה שאחרי שהיא נחשפת, הופכת למטרד מתמשך. לעומתו עזרוני פשוט נהדרת. אחרי שנים ארוכות (מדי) של היעדרות היא חוזרת למסך. יפה, מוכשרת ובעיקר רעבה. הרעב שלה שגורם לה להפגין משחק משובח ליד השובע של אשכנזי הוא כמעט מטריד.

הנה חזרנו לסיפורים: במקביל למאמציה למצוא אהבה ואת זהותו של אביה, מנהלת עזרוני רומן עם גבר נשוי. אשתו דווקא יודעת, אבל פער גדול נפער בין האינסטינקטים החדים שלה, שמצביעים על הבגידה, לבין ההתנהלות הסמרטוטית שלה מול יצור כה בוגדני וחסר חן. לפחות יש לה ילדים, משפחה, הרבה יותר מלדמות שמשחקת קהאן עצמה - רואת חשבון מכוערת להפליא שיוצאת לדייטים שמסתיימים בדרך-כלל אחרי שהמועמד התורן רואה אותה מקרוב. לו רק הייתה רואה שדווקא במשרד שלה יש בחור נחמד שמחזר אחריה בלהט חבוי של חנונים.

מלבד הסיפור של אשכנזי ועזרוני, אף אחד מסיפורי המשנה אינו עמוק דיו. הדמויות שבהם שטוחות כפלקט. אבל למרות המגרעות המרובות האלה, עומדת "מתי נתנשק?" במבחן הראשון לכל סדרת טלוויזיה באשר היא - הרצון לראות את הפרק הבא. התסריט אולי לא משהו, אבל כל ה"מסביב" מצוין. מעל הכול מתנשאת, תרתי משמע, דמותה האניגמטית של עזרוני - יפה, חכמה וכובשת.