סטאין התחיל להשמין. אז הוא התחיל לרוץ

בלילה חלמה אהובה שהיילה בא אליה כולו חיזורים, וכשבא אליה ביום למחרת אחרי שהתעוררה מהחלום כיבדה אותו במכות נמרצות כל כך שברח משם כאילו הכיש אותו עקרב שחור. מאז חזר על עצמו הטקס עוד מספר פעמים ובכולן היתה מכה אותו אהובה, פעם בידיים מלאות שמשאירות אחריהן מכות יבשות ופעם בזנב של סוס שפוצע את העור ומדמם. עד שלבסוף נמאס לה והיא התאהבה בו. היילה סטאין חייך אז בפעם הראשונה את חיוך הניצחון של הרץ למרחקים ארוכים.

"אני הייתי מתעללת בכל גבר שהיה אומר לי שלום. מי שרק חשבתי שמחייך אליי ישר הייתי מנחיתה עליו מכה", מכניסה אהובה סדר בתפיסה שלה את עצמה בעולם הגברים, "בתור חבר אהבתי את היילה, אבל ברגע שהוא התחיל להכניס מחשבות אחרות לדיבורים שלו, זה כבר הרגיז אותי. איך בכלל הוא חשב ככה? אני הייתי חזקה ומרביצה לו חזק על זה שהוא חושב דברים אחרים, ולהיילה לא היה כח להחזיר. אבל היילה היה חזק בדבר אחד - היה לו כח להתווכח. את כל הקללות והדיבורים שלי הוא קיבל, אבל היילה, אם הוא מתחיל משהו, הוא לא יפסיק עד שהוא יקיים אותו. לקח הרבה זמן לאהבה אמיתית שלי אליו. כבר אז היה תמים".

אנחנו הגענו למשפחת סטאין בחדרה במטרה עיקרית לברר את הגיל האמיתי של המרתוניסט מספר אחת של ישראל, זה שיהיה במשחקים האולימפיים בבייג'ין בעוד חצי שנה, ואפילו היילה גברסילאסי מעריץ אותו וישן עם תמונה ממוסגרת שלו מעל המיטה. הבית של סטאין נראה מבחוץ בדיוק כמו בגטאות של שיקגו, ואתיופי מנופח שרירים עם מחומצנת ראסטות ומבט של הרגע-עישנתי-משהו-לפנים תלויה לו על הכתף, הצביע למעלה ואמר: "האצן? האצן גר שם, במרפסת של הקומה הרביעית". על סורג חלון המרפסת התנדנדה בקור המקפיא מול השמש המתעתעת אהובה סטאין, כשהיא סופקת כפיים בייאוש גדול. אי אפשר היה לבקש עיתוי גרוע יותר לבוא לתחקר את הגיל האמיתי של המרתוניסט.

באתיופיה היו אומרים שקור שמקפיא את הדם הוא קור מקולל שבא מהרוחות, מקולל כל כך שהיה משגע את השמש ומשתלט עליה וגורם לה לקרר במקום לחמם. זה היה סימן מבשר רע, ורק האמיצים היו מרשים לעצמם לצאת בקור הזה מהבתים ולרוץ את עצמם לדעת קילומטרים שלמים, בתקווה שההקרבה שלהם תרגיע את הרוחות. בדיוק גל קור כזה הגיע לפני כמה שבועות, ואז כבר חזתה אהובה באינטואיציות הנשיות המפותחות שלה שמשהו רע עתיד לקרות.

חיפש כסף, גמר בכלא

עכשיו אהובה לא מאמינה איך הבעל שלה הפסיד בלי למצמץ בכלל מאתיים אלף שקל שהיו כל החסכונות שלהם, ומילא שהיה עושה את זה בהימורים, ככה לפחות היה על מה לכעוס עליו, אבל כל הכסף הלך בגלל התמימות הילדותית שלו. הייאוש של אהובה רק גדל מאיך התמימות של בעלה סידרה לו תסבוכת בצורה של כמה ימים בכלא האתיופי, אבל מילא זה בהשוואה למאתיים אלף שקל.

"היילה מכיר באתיופיה איש עשיר שיש לו שם רשת אוטובוסים ובתי ספר והוא מבטיח לכולם שהוא יכול לסדר לילדים שלהם לימודים בארצות הברית", היא מספרת. "אז היילה חשב שזה יהיה טוב לאחותו שעוד חיה באתיופיה, אם היא תצא ללימודים בארצות הברית. כבר לפני שנתיים הוא הלך לאיש הזה והאיש אמר לו שבמאתיים אלף שקל הוא מסדר לאחות שלו לימודים בכל מקום בארצות הברית, שאפילו בהרווארד ירדפו אחריה שתעשה אצלם דוקטורט. היילה טוב לב, רק רוצה לתת ולתת, והוא שבר את כל החסכונות שלנו וגם נתן לו את הדרכון של הילדה בשביל לקצר תהליכים. כל כמה שבועות היה מתקשר מהארץ לאיש הזה ושואל אותו מה עם הלימודים, והוא כל פעם היה אומר לו 'אל תדאג היילה, העניינים קצת מתעכבים כי האמריקאים קצת רגישים עכשיו עם כל הבירוקרטיות שלהם מאז שהורידו להם את התאומים, הכל יסתדר בסוף כמו שצריך', והיילה היה יוצא מרוצה מאוד מהשיחות האלה. אני בשלב מסוים התחלתי להרגיש לא טוב עם כל הסיפור הזה. 'איפה הילדה?', הייתי שואלת את היילה, 'היא הלכה כבר? היא הסתדרה? עברו כבר שנתיים, היילה, למה הילדה עוד באתיופיה? אולי בנאדם שיקר לך?', והוא אומר לי 'יהיה בסדר, עובדים על זה'. היילה איש תמים וטוב, לא האמין שייקחו לו את הכסף. אבל אני בבטן הרגשתי משהו מוזר ולא טוב. אחרי כמה חודשים אמרתי לו שהכסף שלנו לא נשאר בחיים ושהבנאדם הזה אסור להאמין לו. היילה התרגז עליי. לפני שלושה שבועות אמרתי להיילה שייסע לאתיופיה לבדוק מה קורה עם הכסף. גם ככה היילה איפה שתניח אותו ישר הוא מתחיל לרוץ ואני שכנעתי אותו בזה שאמרתי לו שיוכל גם לרוץ באתיופיה ולהתאמן טוב לאולימפיאדה, כי שם גם יש את החלב שעושה טוב לגוף שלו.

"היילה נסע, והאיש אומר לו פתאום: 'איזה מאתיים אלף שקל? על מה אתה מדבר?', ולא רק שמשקר על המאתיים אלף, גם האשים את היילה שגנב לו שישים אלף שקל. והוא איש עשיר שם, מכירים אותו כולם, ושם זה לא דמוקרטיה, באו שוטרים לקחו את היילה לכלא בלי משפט. ואני אומרת: לא חבל על הכסף? יש לנו ילדים קטנים, אולי מישהו מהם ייצא חכם שהולך באוניברסיטה, אנחנו בתור הורים צריכים לעזור לילדים. עכשיו איך נעזור להם?".

בסופו של דבר הביאו את היילה סטאין בפני שופט, וגם השופט הכי אכזר באתיופיה לא יכול היה שלא להתרשם מהתמימות והכנות הקוסמת של סטאין, והוא שחרר אותו. עכשיו סטאין עסוק בלהפעיל את משרד החוץ שיסגור לו את התיק ויעזור לו לקבל את הכסף בחזרה, ובשביל זה סטאין צריך לכתוב מכתב מנומק לשגריר האתיופי. כל האירועים האלה שמפורטים בדקדקנות על ידי אשתו ומונחתים על הראש שלו בזמן שהוא יושב על הספה בסלון, לא הופכים את סטאין לאיש כפוף וכנוע מהסוג של אלה שהנשים שואבות מהם את שאריות הגבריות ושמחת החיים האחרונות שנשארו להם, אלא להיפך, החיוך לא יורד לו מהפרצוף ומתפשט יותר ויותר ככל שמתקדמת השיחה.

אה, צמחה להיילה בטן

הקטע עם היילה סטאין שהוא בכלל היה אמור לעבוד באחד מהמקצועות הנכונים שהישראלים שומרים לאתיופים שיעבדו בהם. ובאמת בהתחלה הוא עשה הכל נכון, סטאין. היה קם כל בוקר, הולך לאולפן, לומד כמה מילים בסיסיות בעברית, חוזר מהאולפן לבית מלון שהסוכנות סידרה לאתיופים, אוכל, נח צהריים, קם, אוכל, הולך לישון ושוב קם בבוקר לאולפן. רק שסטאין הוא קארקטר עם שיק. ולא סתם שיק, שיק אירופאי, מהסוג שעיתונאיות כמו תמר קרוון ונילי לנדסמן בימים הגדולים מקדישות לו פורטרטים שלמים. ויום אחד כשסטאין שכב על הספה המהוהה במלון בין המנוחה של הצהריים לשינה של הלילה, הוא שם לב שצצה לו גבעה קטנה בבטן ושהשרירים שלו בידיים נהיו רופסים. ואז סטאין נזכר בעבר המפואר שלו באתיופיה, ששם בכפר היו מתייחסים בבוז גדול למי שהיה מעלה מילימטר של שומן מעל קווי המתאר של השלד, והחליט לקחת את עצמו בידיים.

"אתה יודע מה טוב באתיופיה?", אומר סטאין כולו מחויך, "שאנשים הולכים הרבה ברגל. מהכפר לבית ספר היה מרחק של עשרה קילומטר, ואם לא היית רץ בבוקר לבית ספר, לא היית מגיע בזמן, ומי שהיה מאחר, בבית ספר היו מענישים אותו בעונשים כבדים ושולחים אותו לחזור חזרה כמו שבא עשרה קילומטר. אז היינו רצים כל בוקר כדי לא לאחר. הכפר שלנו היה במקום גבוה מאד - 4,500 מטר מעל האדמה והאוויר דליל וקשה לרוץ. מקום טוב לאימונים עם שטחים פתוחים והאוויר הדליל הכין אותי לריצות שאני רץ היום. ואני היתה לי אז מהירות, בין הטובים הייתי, ושם האנשים לא הסתכלו עליך כמו על טיפש כשהיית רץ. שם יודעים מה זה ספורט, לא כמו בעיר, באדיס אבבה. בזמן ההוא היתה תקופה אחרת לגמרי. היית אוכל אוכל טרי, שותה חלב טרי ישר מהפרה, הכל היה טרי. כל בוקר וכל ערב היינו חולבים את הפרה. החלב שנותנים לאנשים פה בישראל זה לא חלב, זה רק מים מעורבבים בכימיקלים שעושים אותך כבד. זה רעל לגוף. שם החלב של הפרות כולו סידן ונותן כח, והפרות מקבלות שם דשא אמיתי, לא יבש כמו שרואים פה, הדשא שם ירוק והעלים של הדשא כל אחד בגודל תפוז.

"כשגמרתי ללמוד בבית ספר הפסקתי לרוץ, כי לא היתה סיבה לרוץ יותר, ומרתונים אף פעם לא רצתי באתיופיה. רק פה בארץ התחלתי לרוץ, והכל בגלל שלא היה לי חשק לעשות כלום במלון כי הייתי משועמם ונהייתי עצוב מזה שנהייתי שמן, כי כל היום רק ישבתי ואכלתי, וכל מה שאתה אוכל פה משמין אותך. בהתחלה הייתי רץ קילומטר, אחרי חודש הגעתי לעשרה קילומטר, ומשם זה נמשך עד שהגעתי למרתון טבריה. ככה התחלתי לרוץ מרתונים לגמרי במקרה. וכל זה התחיל בשנת 1994, אז שמתי לב בפעם הראשונה שהתחלתי להשמין".

42? 46? 52? 55? 64?

נותרה עדיין תעלומה אחת לברר בעניינו של סטאין והיא עניין הגיל שלו. כי אם עוקבים ביסודיות אחרי הפרסומים על סטאין, יכול בקלות להתקבל הרושם שהיילה סטאין הוא בכלל כמה אנשים. פעם הוא בן 42, פעם 46, פעם הוא 52 ופעם 55, ובירחון של רבקה מיכאלי ב"אחוזת ראשונים" אפילו התפארו בסטאין שהוא בן 64. עכשיו יכול להיות שזה הכל בגלל שהישראלים לא ממש מקפידים על הגיל של האתיופים כמו שהם עושים עם שמות של ערבים ובבירה תל אביב אפילו מפיצים על סטאין שההסוואה בעניין הגיל זה סמל מסחרי כדי להתפרסם, והדבר שמבדיל אותו מספורטאים אחרים שמתישהו מגיעים לגיל פרישה.

אבל צריך גם להביא בחשבון את האפשרות שסטאין לא סגור עדיין על הגיל שלו, אפילו בהשוואה לתינוקות שיום לפני שהם בני שלוש, עדיין מתעקשים איתך שהם בני שנתיים. שלחנו אם כן את צוות התחקירנים שלנו, שברקורד שלהם כמה מההפלות היותר מוצלחות של נוכלים ומתחזים, לפצח את התעלומה.

"הגיל האמיתי של היילה הוא 46", עונה כרגיל אהובה במקומו, "כל הבלבול התחיל מזה שאנחנו באנו לפה עם גיל מסופר".

" מה זה גיל מסופר?

"גיל מספירה אחרת. הספירה פה ובאתיופיה של השנים, זה לא אותו דבר. יש הפרש של שש שנים בספירה. השנה האתיופית מתחלפת בספטמבר ולא בינואר. עכשיו חוגגים באתיופיה את שנת אלפיים, ואפילו נתנו לזה שם: מילניום. אנחנו באנו לארץ עולים חדשים, לא מבינים את השפה, שואלים אותנו בני כמה אנחנו, ענינו לפי הספירה שלנו. ככה הוסיפו להיילה שש שנים לחיים, וגם לי. זה מזל לחיים ארוכים. אני בכלל בת 43, כתבו לי 49. היילה בן 46, כתבו לו 52".

"בדיוק", צוחק היילה, "לפי הספירה של האתיופים אני נולדתי בשנת 1962, לפי האירופאים אני בן 54".

"מה פתאום", מתעצבנת אהובה, "אתה עכשיו 52".

"אני 54, עוד מעט 55".

"לא, אתה 52. בעיתון כתוב 52, אני מאמינה לעיתון".