ביהמ"ש: עירייה תחזיר לתושבים היטלי פיתוח אם לא פיתחה בתוך שנה

שי בר-משיח בנה פרויקט בקריית אתא, וכתנאי לקבלת היתר בנייה הוא נדרש על-ידי העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה לשלם אגרות והיטלים, בין היתר בגין פיתוח סביבתי: סלילת כבישים, מדרכות, וניקוז. בסך הכל, שילם בשנים 97'-98' כ-31 אלף שקל.

בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד אורי שרם טען, כי עד עצם היום הזה לא ביצעה העירייה את הפעולות שלשמן נגבו הכספים, וכי פרט לסלילת כביש לא נסללו במקום מדרכות, לא הוקמה מערכת ניקוז ולא סודרו מקומות חניה. שמאי מטעם בית המשפט אישר שזהו אכן המצב במקום.

העירייה טענה מנגד, באמצעות עו"ד אחיקם שוסטר, שהנכס של התובע נהנה בפועל מכל התשתיות שבגינן שולמו ההיטלים. לדבריה, היא ממתינה עם סלילת מדרכה בקרבת הנכס, מאחר שבקטע רחוב זה בנויות רק ארבע מתוך 11 חלקות, ובנייה שתיעשה במקום תפגע במדרכות.

שיקול דעת

השופטת עדי חן-ברק קבעה כי לא ניתן להטיל על העירייה אחריות נזיקין, בגין הפרת חובה חקוקה, משום ש"סמכותה הכללית לפעול בנושא הפיתוח הינה סמכות שבשיקול דעת. השיקול להמתין עם סלילת המדרכות עד לבנייה בחלקות הריקות, במטרה למנוע פגיעה במדרכות בעת בנייה עתידית, הינו שיקול לגיטימי ומוצדק". לכן היא דחתה התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך.

עם זאת, ציינה השופטת שדווקא סעד ההשבה של ההיטלים, עליו ויתר התובע, "הוא הסעד הראוי והנכון בתביעה זו". לדבריה, בעבר נפסק שעירייה אינה מוסמכת לגבות מבעל נכס תשלום בגין שירות, מבלי לספק לאותו בעל נכס את השירות. "מהו הזמן הסביר לביצוע הפיתוח? ניתן לגזור זמן זה מהאמור בסעיף 251ג(ב) לפקודת העיריות, הקובע כי במידה ותוך שנה לא סללה העירייה מדרכה עבורה נגבתה מקדמת סלילה, יראו בתשלום כתשלום יתר", ציינה.

חובת ההשבה, פסקה, נגזרת באופן כללי מדיני עשיית עושר ולא במשפט וכן מסעיף 251 האמור. מאחר שהתובע ויתר בסיכומיו על סעד זה, נמנעה השופטת מלפסוק לו כל פיצוי. "למרות דחיית התביעה, אין הדעת נוחה כלל מהתנהלות העירייה במקרה דנן: גביית היטלים בשנת 1997-1998, ולמרות זאת עד היום (10 שנים!!) לא ביצעה בצמוד לנכס סלילת מדרכה ומערכת ניקוז". לכן, היא נמנעה מלחייב התובע בהוצאות, וציינה שאם לא תסיים העירייה את הסלילה "בקרוב, ראוי כי תשיב לתובע את כספו". (ת.א. 11078/05).