רחוק מלהיות התנהגות חריגה: על סאגת הקהל בפדרציה

לאחר שקראתי את טורו של מר מתי גולן מאתמול אודות הקהל הישראלי במפגש גביע הפדרציה מול רוסיה, מצאתי לנכון "לגלות" לציבור כמה דברים על התנהגות קהלים במשחקים בינלאומיים בטניס בהם נכחתי. עשרות כתבות וטורים נכתבו בנושא התנהגות הקהל במהלך המפגש מול רוסיה, רובם עסקו בהתנהגות ה"בלתי ספורטיבית" וה"בלתי הגונה" של הקהל (לטענתם). מילים כגון: גסות, ברבריות וחוסר כבוד נכתבו שחור על גבי לבן, כאילו מדובר באירוע מביש שאין כמוהו. נכון שקומץ אוהדים אכן גנח והתלהם שלא באופן ראוי (ובו צריך לטפל בכל חומרת הדין), אך הטענה כי הקהל כולו אינו ספורטיבי והוגן אינה קרובה למציאות.

כשחקן עבר בנבחרת הדייויס של ישראל וכמאמן נבחרת הפדרציה בחמש השנים האחרונות, ראוי לציין כי כללי המשחק בדייויס וגביע הפדרציה הנם שונים מהמקובל בתחרויות אינדיבידואליות בסבב הטניס העולמי. מדובר במפגשים בעלי אופי לאומי, לפיכך הקהל שמגיע לצפות במשחקים הנו חד-צדדי באופן מובהק. הביתיות במפגשים אלו הנה חשובה ביותר בגלל בחירת המשטח הנוח לשחקנים, הכרת המגרש הביתי ו... הקהל. לא פעם הוכרע משחק זה או אחר בשל תמיכת הקהל בשחקן הביתי. לדוגמה: מקרה צ'ילה - נבחרת הדייויס הישראלית ניצחה לפני כחצי שנה את צ'ילה, הפייבוריטית הברורה, הרבה בזכות הקהל שעודד ותמך לאורך ההתמודדות (לפי דבריו של הקפטן אייל רן, והמחבט מס' 1 דודי סלע). אגב, מדובר באותו קהל שנכח במשחקי הפדרציה בסוף השבוע האחרון. היכן היו אותם כתבים שמבקרים היום את אותו קהל "בלתי ספורטיבי" שעזר לנבחרת הדייויס של ישראל במפגש עם צ'ילה?

לטענת גולן ועיתונאים נוספים, התנהגות הקהל הישראלי היתה בלתי ספורטיבית ובלתי מקובלת בכל קני מידה. בכמה מפגשי דייויס/פדרציה ברחבי העולם נכחתם בשנים האחרונות? תרשו לי לשתף אתכם באירוע שחוויתי בשנת 2000. כשחקן בנבחרת הדייויס של ישראל (שכללה את עמוס מנסדורף כקפטן, ואת אייל רן, הראל לוי ויוני ארליך כשחקנים), הגענו לבולגריה למפגש הישרדות בבית האירופי. האצטדיון המקומי בסופיה כלל 2,500 מושבים שמוקמו קרוב מאוד למגרש עצמו. יריקות, קריאות גנאי, שריקות והפרעות הן בחימום והן במשחקים עצמם, היו מנת חלקנו במפגש זה.

אין ספק ששראפובה היא ספורטאית מיוחדת במינה. אך האם ייתכן שהתנהגותה של שראפובה לפני ובמהלך המפגש תרמה להתנהגות הקהל? היהירות וההתנשאות שבאו לידי ביטוי בחיוכים לאחר שגיאות של ציפי ושחר (את זה הכתבים לא מזכירים), המשפט המזלזל שנאמר לשחר בסוף המשחק, ואפילו הנפת האצבע להשתקת הקהל יוצרים פרובוקציה מיותרת המלהיטה את הקהל. אגב, שראפובה היתה גם זו שהתעלמה מקפטן הנבחרת, עודד יעקב, כשהגיע ללחוץ את ידה בתום המשחק מול אובזילר.

צ'קווטאדזה לא צודקת. "מעולם לא ראיתי קהל כזה", היא טוענת. היא לא ראתה קהל כזה מכיוון שהיא משחקת בנבחרת רוסיה רק בשנה וחצי האחרונות. אולי כשתשחק בספרד, ארגנטינה או ברזיל היא תבין שהקהל ברמת השרון היה משחק ילדים לעומת הקהל שתפגוש במדינות האלו.

כל ההתעסקות בקהל משכיחה את ההישג האדיר של שחר, ציפי, אנה סמשנובה ועודד יעקב במהלך השנים האחרונות. אסור לשכוח שנבחרת ישראל הגיעה לשמונה הגדולות בזכות ניצחונות על נבחרות חזקות, והביאה את צמרת הטניס העולמית לרמת השרון. חוויית הטניס הנדירה שחוותה הנבחרת הישראלית, אלפי חובבי ספורט בכלל וחובבי טניס בפרט, לא תישכח זמן רב.

זו גם הזדמנות טובה להודות לקהל (לא לזה שגנח בזמן החבטות של שראפובה) שגרם לנו גאווה אדירה לעמוד במגרש המרכזי ברמת השרון ולשיר את התקווה בפה מלא.

כותב הטור הינו מאמן נבחרת הפדרציה של ישראל