הסכמי ארנונה - עוד לא נס ליחם

עיריית חדרה ביטלה הסכם לפיו ניתנה הנחה בארנונה של 45% לרכבת ישראל, וזאת בטענה כי לא ידעה שההוראה המעניקה הנחה בוטלה; בית המשפט קבע כי היה על העירייה לפנות לביהמ"ש בבקשה לקבלת הצהרה המאיינת את ההסכם, וקיבל את עתירת הרכבת

בשנים האחרונות אנו עדים למקרים רבים בהם מבקשות הרשויות המקומיות להגדיל את שומות הארנונה, תוך התעלמות וביטול הסכמים קודמים שנועדו להסדיר את חיובי הארנונה ולסיים מחלוקות.

הרשויות טוענות להגנתן ל"הלכת השתחררות", לפיה מותר לרשות המנהלית להשתחרר מהסכם אם קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק זאת, מבלי שזו תחשב כהפרה על-פי המקובל בדיני חוזים. מהו אם כן אינטרס חשוב המאפשר לרשות לחרוג מהסכמים עליהם חתמה, והאם אינטרס כלכלי של רשות הינו אינטרס ציבורי חשוב?

בית המשפט נדרש פעמים רבות לסוגיה זו, בין היתר בע"א 250/88, קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' עיריית באר שבע, שם נקבע כי "העניין שיש לציבור בבאר שבע במניעת הכבדה על תקציבו של בית החולים בעיר שקול כנגד העניין שיש לאותו ציבור בהכנסת בית החולים למעגל משלמי המסים העירוניים, ואין לומר שהאחרון מבטא צורך ציבורי חיוני הגובר על משנהו והמצדיק ביטולה של ההתחייבות שנטלה על עצמה המשיבה בהסכם עם המערערת".

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 3061/06, רכבת ישראל נ' עיריית חדרה) עולה, כי המשיבה, עיריית חדרה, ערכה בשנת 2005 בחינה מחודשת של ההנחות והפטורים שהעניקה לנכסים שונים בעיר. הבדיקה לטענתה הובילה אותה למסקנה כי העותרת מחויבת בחסר וכי ההנחה שהוענקה לה בשיעור של 45% אינה כדין.

לטענתת העירייה, ההנחה ממנה נהנתה בעבר הרכבת הינה הנחה אשר נסמכה על הוראות סעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות, אשר בוטלה בשנת 1996 ועל כן נוצר מקום לתיקון החיוב. המשיבה תיקנה את השומות באופן רטרואקטיבי לשנים 1997-2005.

כאן המקום לציין, כי הפטור שניתן לעותרת כאמור עוגן בהסכם שנערך בין הצדדים בשנת 2003, במסגרתו נקבעו שיעורי החיוב של העותרת בארנונה כללית. לטענת העירייה, במועד חתימת ההסכם לא היתה מודעת לביטולו של הסעיף המקנה לרכבת את ההנחה. הגדילה העירייה לעשות וטענה, כי היה על הרכבת לעדכנה בדבר השינוי כבר במועד חתימת ההסכם.

השופט גדעון גינת קבע: "רשות מקומית אינה יכולה לנהוג כאילו הסכם שנחתם על ידיה לא נערך מעולם". אין מקום, הוסיף השופט, בשגרת התנהלותה של רשות מקומית להתנערות מהסכמים, קל וחומר הסכמים המסתכמים במיליוני שקלים. גם אם מצאה המשיבה שההסכם עליו חתמה בשנת 2003 אינו ראוי להתקיים במציאות החדשה, ומבקשת היא להשתחרר ממנו, היה עליה לפנות לבית המשפט לקבלת הצהרה המאיינת את ההסכם. "השתחררות המשיבה מההסכם צריכה להיות כזו העוברת מראש ביקורת שיפוטית".

לדברי השופט גינת, השתחררות מהסכם עליו חתמה המשיבה לא יעשה אגב תיקון שומת ארנונה של נישום. בקשה של רשות מקומית להשתחרר מהסכם צריך שתיעשה באופן ישיר וגלוי על-ידי פנייה לבית המשפט, בהליך עצמאי אותו תיזום הרשות.

אינטרס ההסתמכות של העותרת קיבל אף הוא בפסק הדין משנה תוקף, והיווה שיקול בבחינת טענת העירייה בדבר השתחררות מן ההסכם לטובת האינטרס הציבורי.