אצל הדודה והדוד

פעם, מזמן, בשנות התשעים, היתה עדן הראל הילדה הכי רעה בארץ. הבחורה נשלפה מהחופים של אילת ישר לבלגן של MTV. הראל היתה אז נערה פרועה ומקועקעת, לא מאלה שאתה מביא להורים, יותר מאלה שבונו בודק על מכסה מנוע בשידור חי. בניגוד לדודה נינט, עדן גזזה את שערות ראשה בחינם. כשנמאס לה מהכול הסתגרה במנזר בודהיסטי.

עדן עברה בהצלחה את מבחן הדודות הראשון אמהות. גם אחרי שנולדה לה בת היא לא נהייתה סופגניה משמימה, אלא המשיכה לנהל חיים גזעיים על הקו שבין תל אביב למצפה רמון. אבל אז קרה לה משהו הרבה יותר נורא מלהיות אמא היא פגשה את מלך הילדים עודד מנשה והתאהבה. אם לדייק, עדן התרככה עוד קודם, אבל הרומן עם עודד מנשה הפך אותה באופן סופי למוצר נגיש לכל המשפחה שאינו מכיל חלקים קטנים וקצוות חדים. סיפור האהבה של עדן הראל ועודד מנשה קבר סופית את עדן הפרועה והוליד עדן אחרת, קצת פחות קורטני לאב וקצת יותר ננסי רייגן. אין מה לעשות, כשאת מספחת את השם "מנשה" לשם המשפחה שלך, את סופחת הרבה יותר מבעל מוצלח ומאהב מסעיר, את מדביקה לשמך גם את כל הערכים דלי הקלוריות שעודד מנשה מייצג. ערכי משפחה, זהירות בדרכים, תלתלים, סובלנות בכיתה, מנת קלציום יומית. לא מסוג הדברים שמקעקעים על הצוואר. לאחרונה נצפתה עדן הראל כשהיא מנחה את השעשועון "משפחה על כל הקופה" בערוץ ג'טיקס. שנות התשעים מתו.

רמי קלינשטיין

זה לא משהו חדש, רמי קלינשטיין הוא כבר הרבה שנים דודה. אבל שלא כאמנים אחרים שנולדו וימותו מרגרינה (אבי טולדנו, משה דץ), קלינשטיין לא תמיד היה כזה. מי שזוכר את ימיהם הראשונים של רמי וריטה זוכר אותו כרוקיסט קשוח עם צמה ארוכה ואורגן נייד. הימים ימי האייטיז והשירים של קלינשטיין ניסרו חזק. לאשתו הוא כתב בלדות נוגות ולעצמו הוא שמר את השירים הקשים יותר. אבל זה לא עזר לקריירה. הדיסק "במסיבה אצל גידו" נחשב לכישלון כל כך טוטאלי עד שבחנויות תקליטים בתל אביב היה "גידו" לשם גנרי לאלבום כושל (כמה מוכרי תקליטים עם חוש מפותח לקונספירציה טענו שגם הדיסקים שהוצבו בסמוך ל"במסיבה אצל גידו" לא נמכרו). הלהיט היחידי שיצא מהדיסק ההוא היה "חוץ ממך כלום", שבו שר קלינשטיין את השורה "הארץ מתפתחת כמו הזין שלי". אי אפשר להגיד על קלינשטיין שהוא לא לומד מהר, כי שנתיים אחר כך הלקחים הופקו ואלבומו הבא היה כולו תפוחים ותמרים, דבש וסילאן. איבר מינו של הזמר הוחזר אל מאחורי הרוכסן, ואל הרדיו שוגרו שירים שעושים נעים למאזיני גלגל"ץ. מהר מאוד נולד הביצוע הרך ל"עוד לא תמו כל פלאייך" ("ארצנו הקטנטונת"), וכעבור עשור איש לא הופתע שקלינשטיין כתב שיר שמאחד את העם בציפייה לחטופים בלבנון. קשה להאשים את רמי. כשאתה חבר של יאיר לפיד כל כך הרבה שנים, מעט מהשמנוניות חייבת להיספג. במופע המשותף שלו עם לפיד קלינשטיין כבר לא שר את "חוץ ממך כלום".

שי גולדשטיין

עד לא מזמן עוד היה שי גולדשטיין המניאק של עולם ההומור הישראלי. מבין הצמד שי ודרור, ששניהם היו מניאקים, שי היה אפילו עוד יותר מניאק מדרור. הוא היה מנמניאק. משפחות שכולות, אילן רמון, שיחות טלפון מפתיעות לנועם פדרמן ואנרגיות ארסיות באופן כללי היו חלק מארסנל ההומור שלו. לא ברור מה קרה, אבל אם תסתכלו עכשיו, גולדשטיין כבר רחוק מלנשוך. אולי זו הישיבה הארוכה בפאנל המיוסר של "מועדון לילה" ששחקה אותו והקהתה את הניבים, אולי זה המיתון, אבל גולדשטיין כבר לא בועט. הפינות התעגלו והמרקם המחוספס התרכך. רק חסר שהחטטים יועלמו קוסמטית ויהיה לנו כוכב לכל המשפחה. בעצם כבר יש לנו. שי, ביחד עם השותף דרור, הגיש תוכנית להורים בערוץ בייבי פלוס. על עולם ההומור הוא ויתר טוטאלית כשהצטרף לתוכנית המערכונים "לא לפני הילדים".

גדי סוקניק

הקוראים הצעירים אולי לא יזכרו, אבל הדוד החביב שניבט אליהם משלטי החוצות של בנק לאומי למשכנתאות היה פעם הכתב הפוליטי והמדיני הבכיר במדינה. עטור תהילת שייטת 13 (כאילו היא רלוונטית לתפקודו כעיתונאי) היה מגיע לאולפן עם סכין בין השיניים וסקופ לוהט מתחת לבית שחיו. הוא היה בכל הצמתים החשובים, הביא את הסיפורים ושאל את השאלות הקשות בשטח, תמיד כשהבלורית מתנופפת. ואז גדי סוקניק קיבל ג'וב מפנק באולפן. "נהייתי ג'ובניק", הוא אמר אז בראיון, ולא ידע עד כמה הוא צודק. הכורסה המפנקת הסבה לו כל כך הרבה נחת עד שהוא הפך לא סתם לג'ובניק, אלא לחיילת בקריה, כזאת שבתום השירות, אחרי לילות של מסיבמבה, מכנסי החאקי כבר לא עולים עליה. היום לוחם העבר מפרסם בנק כשלצידו צב חביב. הוא מנחה את "יומטוב" ואת טקס אנשי השנה לצד בדרנים כמותו. צלמי הפפראצי הם חבריו הטובים ביותר, והוא משתדל לא להכעיס איש, חוץ ממשה קצב. לא ברור מה אחיו לנשק של סוקניק חושבים על תהליך הפיסטור שעבר, אבל אם אפשר לקבל ממנו טיפים בנושא משכנתא, אולי שווה להם להרים לו טלפון. תמיד טוב שיש לך חבר פקיד.

אביב גפן

פעם אביב גפן היה רוקיסט אמיתי, כזה שמורד, צועק, מקלל, ואפילו מתמרח באיפור מטופש הכול כדי להיות אחר ולא לזרום עם יתר הכבשים. עשר שנים ומאות פלייליסטים אחר כך, וגפן הפך לאביבה, הדודה מצפון תל אביב. הבעיה היא לא האבהות החדשה או הזוגיות הנוכחית שלשם שינוי מתפקדת. הסולחה עם אבא יהונתן גם היא לא זו שמביאה לנו גלי חום בטרם עת. אלא העובדה שבשנים האחרונות אביבה הפכה לעובדת שירות בחברות הסלולר או בכל חברה מסחרית אחרת. קודם הוא מכריז על שיתוף פעולה עם סלקום, אחר כך עם אורנג', ואז פתאום הוא מוציא דיסק בחסות ארומה. הוא בטח גם היה לוקח קמפיין לרחת לאקום אם הוא רק היה עובר מסך טוב יותר. ואז בשביל הגראנד פינאלה ולמען הסק ספק אביבה עוד יוצאת בריש גלי, כלומר בפריים טיים של ערוץ 2, ומספרת בגאווה שאין כל פסול בתזרים מזומנים על חשבון חברה סלולרית. אז בפעם הבאה שאתם הולכים לשמוע אותו לייב, אל תתפלאו עם הלהיט שלו ישתנה קצת, רק ככה בקטנה, כדי שיתאים לערכים החברתיים של נותנת החסות, ואז, במקום הפוגת סיגריה, הוא יצא להפסקת פרסומות.

טינקברבל

יום אחד הגיעו לפריפריה כותרות על בחורה אחת שמעיזה לקרוא לעצמה טינקרבל, על שם הפיה שריחפה מעל פיטר פן. לא ידענו אם לשנוא אותה ולקנא בה, או להעריץ עד תהום. היא הסתובבה עם האנשים הכי מגניבים של תל אביב, היא המציאה את המגניבות של תל אביב, למען השם. טענות לא ברורות על שאכטות, סקס, עירום ברחובות,התפרעויות חסרות מעצורים, לצד תפקידים נחשקים בטלוויזיה (כלומר קריירה ענפה של תפקידי אורח) וסרטי פולחן כמו "משהו טוטאלי". רוב הזמן נראה שהמקצוע שלה הוא להיות מגניבה בפול טיים. ומה שהיה הכי כובש בה, בטינרקבל, או טינקר כמו שקראו לה החבר'ה, זה דווקא שהיא מעולם לא היתה יפה במיוחד או רזה למופת, סתם אחת שהצליחה לפרק כל חוק או מוסכמה חברתית ולשמור על חן כלשהו. אבל אז, מתישהו בסוף שנות התשעים, היא התחילה לשחק תפקידים משמעותיים יותר וביססה את עצמה כשחקנית. אבל אם לסמן את הרגע שבו החלה ההידרדרות, כנראה שהיה זה היום שבו היא לוהקה לסרט "אזור חופשי" של עמוס גיתאי, לתפקיד שבסופו של דבר גילמה חנה לסלאו! (?) ואף אחד לא הרים גבה ושאל איך זה ששתיהן היו מועמדות לאותו הג'וב. זה פשוט הרגיש לעולם מאוד טבעי. אז נכון שסופה של כל בריטני ספירס להפוך למשאית לבנה שמשריצה ילדים, אבל כשוברת מוסכמות סדרתית ציפינו מטינקר למשהו אחר. עכשיו היא גרה בשרון באיזה מושב מלא עזים, מגדלת זוג פעוטות, ובינתיים, עד שהמשרה של אודטה תתפנה, היא בטח מקריאה להם סיפורים בלילה על ההוא שהבטיח להיות צעיר לנצח, ועל זו שהיתה פעם מגניבה והיום היא מחליפה טיטולים.

ביל גייטס

איך קם לו החנון הגדול ביותר של המאה העשרים, ונקם את דמם של כל המשקפופרים באשר הם. מיליארדים הוא עשה, אחד על כל כאפה שהוא חטף בתיכון. במהירות הוא זינק לראש רשימת העשירים בעולם. את כל מהפכת ההיי-טק הוא הוביל על הסוודר שלו, וגרם לנשות העולם להבין שחנון זה הרופא החדש. ואז, בדיוק כשאוכלוסיית העולם השתכנעה שביל גייטס ומייקרוסופט זה הדבר הכי בועט שיש, הגיע סטיב ג'ובס מאפל והראה לו מאיפה משתין ה-USB (מהחלונות, חחחחחח). במערכה הראשונה של "ג'ובס Vs גייטס" עוד שמרו על שוויון, אבל משנה לשנה השתכלל ג'ובס והתחיל לעשות קסמים. הוא אלוף העולם בשליפת טריקים מהכיסים. זה התחיל באייפוד שרק הלך והתכווץ, אחר כך הוא שלף מכשיר שהוא גם נגן וגם פלאפון, ובחודש האחרון הגיע שיא חדש כשהוא שלף מתוך מעטפה אחת קטנה מחשב נייד בעובי של סנדי בר. בינתיים גייטס מזדקן ונהיה סוג של שרי אריסון בגרסה בינלאומית, ויותר מכך, גם גוגל מחזירה אותו לימי ההתעללות מהבריונים. כך שמייקרוסופט ממשיכה לאבד מכוחה בכל רגע ולגייטס לא נשאר אלא לרשוף ולהתלונן כמו פולנייה בת 60.

לילך ברנע

לא הרבה הכירו את לילך ברנע בטרם הפכה ללוחשת השקיעות בין שש לשבע ב-91.8 FM, אבל עוד בימי התיכון היתה ברנע מסוג הבחורות שעוברות ליד גברים ומפילות להם את הסנטר. השילוב של יופי, קרחת והרבה חוצפה הוא כל מה שצריך כדי להיות ההבטחה הבאה של תעשיית הבידור. ותוסיפו לזה גם קול סקסי וטכניקת לחישות ייחודית. אבל השנים במסדרונות גל"ץ לא עשו טוב לבחורה הזאת שנועדה למשהו גדול הרבה יותר, וכשהיא השתחררה משם לבסוף, אחרי איזה שמונה שנים של שירות צבאי מהסוג המשתלם, הבחורה שנכנסה לשום צעירה ובועטת יצאה מאותה הדלת עם תספורת עבשה ולוק ורדרד. ברנע פשוט נעשתה עם השנים דודה מהסרטים. עכשיו כשהיא גרה ביפו, מטיילת עם הכלבה ומטפחת שיער ארוך ובלונדיני, ברנע משקפת משהו שיותר מתאים לטלוויזיה החינוכית. וכדי לטשטש לגמרי את עדת הספקנים הצטרפה ברנע לקאסט המרשים של "פרשת השבוע", דווקא כמנחת קבוצת גמילה לנגמלים מסמים. את האור המשוגע היא השאירה מאחור, את הראש מרכינים המעריצים.

ויק

הנינה הראשונה של ישראל היתה בתחילת שנות התשעים הדבר הנכון ביותר. היא היתה דוגמנית ונערת מועדונים פרועה שפותחת ג'ורה בראיונות ולא שמה קצוץ על אף אחד אחר. היא התחתנה עם שולץ האיום והצליחה לשמור על ארשת קולית גם אחרי הלידה, ובטח להמשיך לדגמן. היא אפילו השתתפה בקליפ של דוראן דוראן. אבל אז הגיעו שנות האלפיים, ומה שנשאר מנינה ברוש אחרי הבאג זה הרבה יותר דודה נינה והרבה פחות ויק. את הקמפיינים לבגדי ים ולדיור היא החליפה בשילב ובכיתן, ואת הטינופת הוורבלית היא הפכה לטיפים על אמהות ונגד התעללות בבעלי חיים. היום ויק נעלמה לחלוטין ממפת השערוריות הלאומית, ואם ממש התגעגעתם, תחפשו אותה בדיאדה או בסניף המקומי של אגודת הצמחונים.

אברי גלעד

אברי גלעד היה פעם סמל. סמל להומור מניאקי, ציני, מאוד תל אביבי. מי שאהב את זה העריץ אותו, ומי ששנא תיעב. השקת ערוץ 2 באמצע שנות התשעים עוד תפסה אותו עם קצוות משוננים, אבל עם הזמן זחל גלעד אל הבינוניות הרכה שתפקידה לרצות את מרחבי הענק של האמצע הישראלי. הוא הגיש תוכניות שמטרתן המוצהרת היא "לעשות טוב לאנשים" (סקנדל בפני עצמו!) והשקפת עולמו נהייתה נודניקית להפליא. השנים שבהן חלק מיקרופון גל"צי עם אורי אורבך וג'קי לוי ריככו אותו עוד יותר. יום-יום שחקו ופוררו שני חובשי הכיפה האלה את חומת ההתנגדות של גלעד, עד שהיום כבר אי אפשר להבחין מי פה הציוני-דתי ומי הבוהמיין התל אביבי. אותו תהליך, אגב, עבר גם על הדודה עירית לינור. אורבך ולוי ניצבו כשובר גלים, וגלעד ולינור התנפצו מולם לרסיסים. אברי גלעד של השנים האחרונות נגעל עד בחילה מפרסומות שמראות בחורות בביקיני והומואים שמדברים בגלוי על המיניות שלהם. הוא גם נורא שונא את מסחור התרבות, ובעיקר את מפלצות הרייטינג של ערוץ 2. איכשהו, כל זה מתיישב עם הנחיית השעשועון "1 נגד 100" ברשת.