שני פסקי דין שניתנו באחרונה מרחיבים את אחריות צדדים שלישיים לפציעת משתתפים בפעילות ספורט

מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. ככל שסיכונים אלה טבעיים ורגילים לאותה פעילות, איש אינו נושא באחריות להם מלבד המשתתף עצמו. בעבר קבעו בתי המשפט, ש"מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו, וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור". באותה מידה, "המשחק עם כלב עשוי להישרט והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו".

ובכל זאת, נדמה ששני פסקי דין חדשניים שניתנו באחרונה מרחיבים את האחריות של צדדים שלישיים לפציעת משתתפים בפעילות ספורט. המחוזי בנצרת קבע, בהחלטה תקדימית, שהאחריות לאיכות ותקינות משטח דשא במגרש כדורגל, ומכאן גם לשחקנים המשחקים בו, חלה על בעל המגרש, ואילו השלום בירושלים חייב בית ספר ואת משרד החינוך לפצות תלמידה שנפצעה במשחק כדורסל, משום שהמאמן איפשר לה לשחק בלא שערכה חימום מקדים. מומחים מעריכים שמדובר בהחלטות שעשויות לשנות סדרי עולם בספורט.

בור במגרש

הכדורגלן שלומי אוחיון שיחק בשנת 99' בהפועל עירוני קריית שמונה, שהיתה אז בליגה א' וכיום משחקת (אם כי בישות משפטית אחרת) בליגת העל. במהלך משחק אימון בין קבוצתו לבין הפועל מעלות, שהתקיים במגרש בקיבוץ להבות הבשן, הוא ביצע שינוי כיוון ולפתע חדרה רגלו השמאלית לבור במגרש, הרגל הסתובבה וכתוצאה מכך הוא נפל ונפגע. במסגרת ניתוח ארטרוסקופיה, אובחן אצלו קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית בברך.

אוחיון החלים וכעבור חמישה חודשים שב ושיחק באימון של קבוצתו, הפעם במגרש העירוני של עיריית קריית שמונה. לטענתו, בשל תנאי המגרש הלקויים הוא נפל ונפגע שוב באותה ברך. הקרע ברצועה החמיר ובסופו של דבר הוא נאלץ לפרוש מפעילות ספורטיבית. חוות דעת רפואית שצירף לתביעה, שהגיש באמצעות עו"ד דן חי, קבעה לו נכות בשיעור 19%.

אוחיון העיד בעצמו על הרמה הירודה של המגרשים הללו והביא עדים לתמיכה בעמדתו, בהם שחקנים ששיחקו עימו אותה עת, מאמנים, אנשי הקבוצה ומומחה לבטיחות. השופט אברהם אברהם שדן תחילה בשאלת הנזק השתכנע שמשטח המגרש בלהבות הבשן היה ברמה ירודה, וכלל קרחות דשא ומהמורות, וכי הקיבוץ ברשלנותו אחראי לפציעה.

אוחיון הוכיח שנפגע במשחק ואף שמצב המגרש היה ירוד, אולם לא הוכיח כיצד נפגע ובעניין זה היו סתירות מהותיות בין עדויות עדי התביעה השונים. "הגרסאות נשתנו זו מזו ביחס למיקומו של התובע על המגרש בעת שנפגע, מה היה מהלך המשחק בעת הפגיעה, היכן היה הכדור בעת הפגיעה ועוד", ציין השופט. עם זאת, היה ברור שאוחיון לא נפגע בעת מגע או תיקול עם שחקן אחר.

אברהם דחה את טענת הקיבוץ, לפיה משלא הוכיח אוחיון שנפגע כתוצאה מבור או מהמורה, יש לדחות את תביעתו. "במשפט אזרחי עסקינן ובכגון זה אין לו, לתובע, כי אם לשכנע בתביעתו לפי מאזן ההסתברויות. מלאכת הערכתו של מאזן ההסתברויות משמעה, במקרה שלפנינו, השוואה בין ההסתברות לסיבוב הברך כתוצאה מתפיסת הרגל במהמורה כלשהי שבמשטח, לבין ההסתברות לסיבוב הברך בלי כל קשר למהמורה".

ואכן, הוא הוסיף, "סיבוב הברך עשוי להתרחש גם בלא קיומן של מהמורות או קרחות, משמע גם על משטח דשא ישר וחלק להפליא, בגלל תנועה סיבובית חדה של השחקן, כשהבליטות שבסוליית נעל הכדורגל ('פקקים') נתפסות במשטח הדשא, ובכך לגרום לפציעה מן הסוג בו עסקינן. אלא שלטעמי - ההסתברות לכך נמוכה עשרת מונים מההסתברות לסיבוב הברך במשטח ובו מהמורות וקרחות בדשא. כיוון שכך אוכל לומר, כי התובע הוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי סיבוב הברך שלו נבע משום קיומן של קרחות בדשא או מהמורות, ואלה נמצאו לרוב במשטח המדובר".

אברהם אפילו לא הכביר במילים על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין בעל המגרש לבין המשתמשים במגרש, בוודאי תוך קבלת רשות. הוא ציין ש"אנו מדברים על תאונת ספורט, שאינה נדירה בתחום הכדורגל, והיא עשויה להתרחש גם כאשר המגרש תקין לחלוטין. אלא שמשטח לקוי דוגמת המגרש בו עסקינן עשוי להגדיל מאוד את האפשרות להתרחשותה של התאונה. בכך כשל הנתבע. כמי שמסר, בתמורה, את מגרש הכדורגל שלו לשימושן של קבוצות כדורגל, היה עליו לדאוג לרמה נאותה של המשטח. הוא לא עשה כן, ובכך הגדיל את הסיכון לפציעה, סיכון שבמקרה של התובע התממש. בכך הוא התרשל".

הוא גם דחה את טענת הקיבוץ, לפיה אוחיון הסתכן מרצון בכך ששיחק כדורגל ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. "אמנם במשחק הכדורגל טמונות סכנות רבות לבריאותו של השחקן, ויש לראותו כמי שנוטל אותן על עצמו. אלא שאין לראותו כמי שמסכים לכך, שעל הסכנות הרגילות, הנובעות מאופיו של המשחק, יתווספו סכנות אחרות, הנובעות ממצב לקוי של המשטח".

באופן מפתיע משהו, אברהם דחה את התביעה נגד עיריית קריית שמונה בגין הפציעה השנייה, למרות הנסיבות הדומות. גם כאן הוכיח אוחיון שנפגע, אך לא הוכיח כיצד. הפעם, לדעת השופט, מאזן ההסתברויות היה לרעתו "משום שהפציעה הראשונה, שגרמה לקרע חלקי ברצועות, הביאה לחוסר יציבות של התובע, לרגישות יתר של הברך, וכך הגדילה את ההסתברות לסיבובה. סיבוב שכזה עשוי עתה לקרות ביתר קלות, גם בלא קיומו של מכשול, כגון מהמורה או קרחת בדשא".

עו"ד דן חי טוען בתביעה, שכל בעלי המקצוע ניבאו לאוחיון עתיד מזהיר. הוא עתיד להגיש בשלב ההוכחות לעניין הנזק סיכום נזקים בסך 5 מיליון שקל. מאחר שהקיבוץ אמר במהלך המשפט שאין לו ביטוח, המשמעות עבור להבות הבשן הרסנית למדי. אגב, הסיבה שהתביעה הוגשה למחוזי ולא לשלום אינה רק סכום הפיצוי שניתן לקבל. "ביקשנו לקבוע, אחת ולתמיד, נורמות חדשות וברורות בכל הקשור לאחריות ותקינות מגרשי הכדורגל. לא ייתכן שעתידם של שחקני הכדורגל שלנו יהיה תלוי באיכות הגנן או איש התחזוקה במגרש הכדורגל", אומר עו"ד חי המייצג כדורגלנים רבים (ת.א. 590/05).

בלי חימום מקדים

סיפורה של אסתר אמון נשמע כמו סרט הוליוודי. אמון (16), תלמידת הגימנסיה העברית בירושלים, היתה שחקנית כדורסל באס"א ירושלים ובנבחרת הגימנסיה, עד שפרשה מהמשחק לאחר שאמה החליטה שעדיף שתתרכז בלימודיה. כמה חודשים אחר כך היא באה לצפות בחברותיה לנבחרת בית הספר משחקות, במסגרת תחרות בית ספרית בכדורסל. אמון, צריך לומר, היתה השחקנית היחידה בבית הספר ששיחקה ברמה מקצוענית. המאמן שלה, יובל כדי, אמר שהיא אחת מ-10-15 השחקניות הטובות בירושלים בגילה.

הגימנסיה פיגרה בכמה נקודות ולפתע ביקש ממנה המאמן כדי להתלבש ולעלות לשחק, בניסיון להציל את המולדת. אמון, שרחשה כבוד למאמנה לשעבר, לא חשבה פעמיים. "הפנייה החמיאה לי", תסביר בעתיד. "כולן הסתכלו עליי וציפו ממני לעלות. זו לא סיטואציה שבה אתה יכול להגיד 'לא'". אבל שלא כמו בהוליווד, אמון לא קלעה את סל הניצחון ולמעשה הספיקה לשחק ארבע דקות בלבד, עד שקרעה את הרצועה הצולבת בברך שמאל.

בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בירושלים, באמצעות עו"ד יעקב לוי, היא ראתה בכניסתה החפוזה למשחק, אחרי כמה חודשים בהם לא שיחקה ומבלי שערכה אימון, חימום ופעולות מקדימות, את הגורם לפציעתה. היא תבעה פיצוי מבית הספר, עיריית ירושלים ומשרד החינוך, בגין הנכות שנגרמה לה ועבור אובדן האפשרות לשחק כדורסל מקצועני בשל הפציעה. שלוש הנתבעות הטילו את האחריות האחת לפתחה של השנייה.

השופט ארנון דראל חייב את הגימנסיה ואת משרד החינוך לשלם לאמון פיצוי בסך 160 אלף שקל, שכ"ט עו"ד בסך למעלה מ-35 אלף שקל וכן את הוצאות המשפט. זאת, בשל רשלנות המורה, שאיפשר לתלמידה להיכנס למשחק בלא חימום ובכך הגביר משמעותית את סיכוייה להיפצע.

בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות כניסתה של אמון למשחק, והאם התבקשה לעשות כן עוד בטרם החל המשחק או רק במהלכו. כן היתה מחלוקת אם עברה חימום לפני כניסתה למשחק. בית המשפט העדיף את עדות התובעת ותלמידה נוספת על-פני גירסת המאמן, "שהיתה בעייתית ומבולבלת והתעוררו בה קשיים לא מבוטלים". לפיכך נקבע שאמון עלתה לשחק במהלך המשחק ללא שעברה אימון מקדים בתחילת העונה וללא שעברה חימום לפני המשחק עצמו. כניסתה החפוזה למשחק נעשתה ביוזמתו של יובל ולבקשתו, למרות שידע שאינה מתאמנת מזה מספר חודשים וכי לא התחממה.

דראל קבע, כי בכך הפר המאמן את חובת הזהירות. "בין העדים השונים לא היתה מחלוקת על כך שהדבר אינו תקין וכי אין לאפשר לשחקן לשחק ללא חימום וללא שהתאמן. מקור נוסף לחובה לערוך חימום נובע מהוראות חוזר משרד החינוך".

כדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הזהירות לבין הפציעה, הביאה אמון חוות דעת של מומחה לכירורגיה אורטופדית ולרפואת ספורט, לפיה קרע ברצועה הצולבת יכול להיגרם בשל חולשה יחסית של שרירים, מבנה של הברך וגורמים הורמונליים. הוא פירט מחקרים שונים לפיהם שני מסלולים בסיסיים בנויים למטרת מניעת פציעות: ההכנה שלפני העונה והחימום שלפני המשחק - שניהם לא בוצעו במקרה זה. המומחה הפנה למחקרים שהציגו ירידה של 22% עד 83% בשיעור פציעות הרצועה הצולבת כשבוצעו תהליכי הכנה לעונה. לדבריו, יש לערוך חימום בן 10-30 דקות ועל החימום להסתיים כ-10 דקות לפני התחלת הפעילות. המומחה מטעם הנתבעות, לעומתו, לא התייחס לסוגיה זו. המומחה מטעם בית המשפט תמך בעמדת הכירורג של התובעת.

הנתבעות טענו שלא הוכח קשר סיבתי, משום שעריכת החימום והאימון אינה מונעת פציעות אלא רק מפחיתה את הסיכון, וספורטאים רבים שעברו חימום מתחו שריר או קרעו רצועה. השופט דראל לא השתכנע. "חוות דעת והמחקרים מראים כי היעדר האימון והיעדר החימום יחדיו הגבירו משמעותית את הסיכון. יש לקבוע, כי מסתבר יותר שמחדלים אלה גרמו לפציעת התובעת מאשר האפשרות האחרת, שלא היתה להם תרומה לפציעתה. די בכך כדי להקים קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי".

דראל דחה הטענה שאמון ניתקה את הקשר הסיבתי. למרות שמדובר בבחורה אינטליגנטית שידעה את חשיבות החימום, הוא אימץ את עדותה שמערכת היחסים בינה לבין המאמן היתה כזו שלא היתה יכולה לסרב לו. "הסיטואציה שבה הקבוצה בפיגור, המאמן פונה אליה מול התלמידות, כאשר שמה נרשם מראש בטופס המשחק, יצרה מצב שמנע ממנה להתנגד". לדעתו, גם אין בכך אשם תורם. "בהביאי בחשבון כי מדובר בנערה בת 16 שנכנעה ללחצו של מאמן הכדורסל, עימו היה לה קשר מיוחד וללחץ החברתי להיכנס למגרש, איני סבור כי יש להטיל על התובעת אשם תורם".

הגימנסיה, העירייה ומשרד החינוך הגישו הודעת צד ג' נגד אגודת רנה קאסן, בטענה שזו שילמה את שכרו של המאמן. בין הצדדים לא היתה מחלוקת שיש להטיל את האחריות על מי שייקבע שהיה מעסיקו של המאמן. "האחריות האפקטיבית על ביצוע עבודתו של יובל כמאמן הנבחרת כמו גם כמורה בבית הספר היתה של מנהל בית הספר, איש משרד החינוך. המנהל הוא זה שבחר את יובל, סיכם עימו על העסקתו כמאמן והיה אמור לפקח על עבודתו ולהדריכו. לפיכך, הגורם הנושא באחריות להתרשלותו של יובל הוא בית הספר ומנהלו". לכן הוא דחה את התביעה נגד העירייה ונגד הצד השלישי.

הפיצוי שנפסק כלל 75 אלף שקל בגין נזק לא ממוני (אובדן היכולת לשחק כדורסל, הניתוח בברך, תקופת ההחלמה הממושכת, דחיית הגיוס והצלקות בברך), וסכום זהה בגין הפסד ההשתכרות בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות העתידי בשל הנכות. (ת.א. 1329/05).