המדינה עשויה לשלם מאות מיליוני שקלים נוספים למפוני גוש-קטיף בגלל טעות בחישוב

חוק ההינתקות מאפשר לעסק שפונה לבחור אחד משני מסלולי חישוב: המסלול הנכסי והמסלול הפיננסי. התחשיב על-פי המסלול הפיננסי מושתת על הדו"חות השנתיים שדיווח העסק לרשויות המס, כשהחוק מאפשר לבחור את ארבע השנים הרצופות המיטביות מתוך שש השנים שבין 98' ל-2003. מתוך דו"חות אלו מחושב הרווח התפעולי הממוצע שממנו נגזר שווי העסק, שהוא סכום הפיצוי.

מינהלת סל"ע קבעה את הפיצוי ליחיאל בן מייזלר, בעל חממות שפונה מהגוש, בהתאם למסלול הפיננסי, שכן לפי תחשיב שערכה מסלול זה מזכה אותו בפיצוי גבוה יותר. ואולם המינהלת חישבה את הרווח התפעולי הממוצע לפי סכומי הדיווח הנומינליים, כשהיא מתעלמת מעליית המדד.

באמצעות עו"ד אסא זהר טען מייזלר, כי בחישוב "ממוצע הרווח התפעולי" יש להצמיד את הרווח השנתי הנומינלי של ארבע השנים הנבחרות לשיעור עליית המדד מסוף כל שנת מס ועד ליום ביצוע התחשיב, בעוד מינהלת סל"ע קבעה שיש לחשב את ממוצע הרווח התפעולי בשנים אלה בערכים נומינליים ולהצמידו רק מ-31.12.03.

פירוש שגוי

לטענתו, שיטת המינהלת סותרת החוק ואין בה היגיון כלכלי, כי היא מנטרלת למעשה את הפריבילגיה שהעניק המחוקק למפונים לבחור את ארבע השנים הכדאיות ביותר עבורם. זאת, משום שהבוחר בשנים מוקדמות יותר מפסיד את עליית המדד מהשנים שנבחרו ועד לסוף 2003.

השופטת ענת זינגר קיבלה חלקית את הערעור וקבעה שמינהלת סל"ע אכן שגתה כשפירשה את התוספת לחוק ההינתקות. ציון המילה נומינלי בחוק, קבעה, "אינו בא ללמד כי אין להצמיד את הרווח התפעולי של אותה השנה, אלא רק מפנה אותנו לכך שהרווח התפעולי של כל שנה יילקח מהדו"ח הכספי הנומינלי. הפניה למקור זה, ללקיחת הנתון, אין בה כל שלילה של שינויים שיבוצעו לאחר מכן באותו הנתון".

לכן, הוסיפה, אין בסיס לקביעת המינהלת ש"נתוני הבסיס המשמשים לחישוב השווי הינם נתונים נומינליים. המילה נומינלי' מלמדת על הדו"ח שיהווה את 'המקור' לקבלת הנתון ולא על הדרך בה 'יטופל' הנתון לאחר מכן. מאחר שהמינהלת שגתה בפירוש המילה 'נומינלי', ממילא סברה כי הצמדה למדד דינה להיעשות רק ביחס לתוצאת הממוצע (ולא לגבי כל אחד מרכיביו בהתאם למועד הנוגע לחישובו)".

השופטת הורתה למינהלת לחשב מחדש את גובה הפיצוי לו זכאי מייזלר, הטוען שמדובר ב-20% נוספים על כ-500 אלף השקלים שקיבל. (ו"ע 171/06).