לאה גוטליב, אשת הברזל של האופנה הישראלית, מדברת: אין כמו הניינטיז

לאה גוטליב, המלכה המודחת והקמה מחדש של בגדי הים, מתגוררת בשתי דירות פנטהאוז מחוברות בצפון הישן והיוקרתי של תל-אביב, ממש מול הרבנות הראשית. בשעת בוקר מוקדמת יחסית יושבות ליד הרבנות שטרם פתחה את שעריה כמה נשים מיואשות בטייטס או בג'ינס ששערן סתור מעט ועיניהן כבדות. בקומה ה-15 ממול פותחת את הדלת גוטליב, כל שערה משערותיה הלבנות נמצאת בדיוק במקומה, בלבוש קלאסי בשילוב לבן ומארין, תכשיטים בדיוק במידה, צעיף קל בצבע שמנת לצווארה. הצלם, אמרו לנו הסובבים אותה, יכול לבוא מתי שהוא רוצה. גוטליב תמיד מוכנה לקלוז-אפ שלה.

החיים, מגלה לי גוטליב בחיוך קצת ממזרי וקצת עצוב, מתחילים בגיל 90. לא בדיוק מתחילים אבל נמשכים בעוז. בגיל 90, מתוך סטודיו שנמצא בדירה עצמה, ממשיכה כוהנת האופנה לעצב קו של בגדי ים הנושא את שמה. זה לא בהיקפים ההם של גוטקס, לא עם סידני קרופורד ונעמי קמפבל וברוק שילדס כדוגמניות. תמונה ענקית של גוטליב עם שילדס, מחייכות זו לזו, נשענת על אחד הקירות. אבל מותג בגדי הים לאה, בעיצובה, עם לוגו שמבוסס על החתימה שלה, כבר מוציא לשוק את הקולקציה הרביעית שלו. מקרו, חברה-בת של תפרון, משווקת אותו בארצות הברית, באנגליה, בקנדה, בספרד, במקסיקו, בארובה, ברוסיה, באוקראינה, ביוון ובדרום אפריקה, וגם קצת בישראל, במלונות בים המלח ובאילת, ברשת אפרודיטה ועוד.

באורח אירוני, מעצב הבית של גוטקס, החברה שהקימה עם בעלה ארמין ב-1949 ואיבדה לטובת אפריקה ישראל לפני כעשר שנים, הוא לא אחר מאשר המתחרה המר שלה מהשנים הגדולות, גדעון אוברזון. לא אוברזון ולא גוטליב לא השכילו לשלב יכולות ניהוליות בכישרונותיהם. גוטליב נקלעה לקשיים כספיים, נאלצה למצוא משקיע בדחיפות, ומכרה 80 אחוז מגוטקס ללב לבייב ואפריקה ישראל. אוברזון נאלץ בשעתו למכור את חברת בגדי הים שהקים, את שירותיו כמעצב ואת הזכות להשתמש בשמו לחברת כליל יופי, עוד אגדה מקומית בתחום בגדי הים, שייצרה לכל העולם, ובארץ זוהתה עם פלפל ומותגים אחרים. כליל יופי נקלעה לכינוס נכסים ונמכרה לגוטקס, וכך הפך אוברזון למעצב של גוטקס.

- מה את חושבת על בגדי הים של גוטקס היום?

"לא ראיתי בזמן האחרון. אני חושבת שהשם יישמר, וגוטקס זה שם של בגד ים טוב מבפנים. העיצוב זה כבר לפי מי שמעצב".

- מה ההבדל בינך ובין אוברזון?

"יש לנו טעם אחר. הדברים שלי באים מבפנים, הכול יוצא מפה, מהלב, ואני לא כל כך מכירה את גדעון אוברזון אישית, לא יודעת מאיפה מגיעים הדברים אצלו".

השמש

אחת הדלתות לדירה הפכה לקיר זכוכית, מעין חלון ראווה למתלה עמוס שמלות צבעוניות ורבות הוד. בדרך לאחת מאינספור פינות הישיבה שמפוזרות בצורה מבוכית בדירה, לצד פסלים, תמונות שנתלו וכאלה שלא, היא מלטפת בידה כמה שמלות אחרות, רבות רקמה וצבע, שתלויות בסטנד מיוחד כמו בתצוגות אופנה. כל הנוכחים בשיחה, שותפיה העסקיים החדשים, מכנים אותה גברת גוטליב, והיא קוראת להם בשמותיהם הפרטיים. כבר שנים חיה איתה סוכנת בית. עכשיו יש לה מישהי חדשה, צעירה מרומניה שההונגרית שגורה בפיה והיא יודעת להכין גולש כמו שמכינים גולש. בימים אלה משתעשעת גוטליב בכתיבת תולדות חייה, ספר שתקרא לו "חיי לאה גוטליב", מאת לאה גוטליב.

הספר יתחיל בשנות ה-40, עת לאה ובעלה ארמין, יצרני מעילי גשם אופנתיים והדורים מבודפשט, חשבו בתום המלחמה לאן יקומו ויעברו עם שתי בנותיהם מרים, הבכורה, המתגוררת בארצות הברית, ויהודית (גוטפריד) המנוחה, שנפטרה לפני חמש שנים ממחלת הסרטן. דווקא מותה עורר את גוטליב לחזור כעוף החול אל עיצוב בגדי ים. היא מספרת שהיתה זו צוואתה של גוטפריד, שכבר ידעה שימיה ספורים, וחששה מה יעלה בגורלה של אמה כאשר תישאר לבד. בשלב כלשהו בשיחה, כאשר היא רוצה להמחיש לי בד ששמו נשכח מזיכרונה, היא מביאה תמונה של שתי הבנות כילדות בעיר אירופית, שתיהן מחייכות ולבושות מעין סינר מהודר מבד דקיק ושקוף. אורגנזה, היא נזכרת, וכל אותו הזמן ידיה מלטפות את הבת שבתמונה.

ארמין ולאה גוטליב חשבו בתחילה להגר לארצות-הברית, אבל בסוף החליטו להמר על ישראל. בדרך ראו לראשונה תפוזים צומחים על עצים. היו להם שמונה דולרים, והם באו באונייה קתי, עם יהודים מצ'כוסלובקיה של אז. אוטובוס הביא אותם מחיפה לבאר-יעקב. "היה שם מאוד יפה, היתה שמש זורחת". בבוקר למחרת, כשעמדו בתור לאוכל, קיבלו בארוחת הבוקר קובייה של מה שחשבו לחמאה. זאת היתה ההיתקלות הראשונה שלהם במרגרינה, אבל אם היה שם הלם, השנים פייסו אותו וגוטליב אומרת שלמרות ההפתעה "זה היה טעים".

שמונת הדולרים קנו להם בית קטן על יד הים ברחוב שישים ביפו. מישהו השאיל ללאה גוטליב מכונת תפירה והיא תפרה קצת, אבל לקראת ליל הסדר הראשון שלהם בארץ לא היה להם מה לאכול, ולאה שלחה את ארמין לסוכנות, והוא חזר עם שק ובו כל מה שצריך לפסח, מה שנראה לה כנס קטן שלא תשכח לעולם.

ארמין גוטליב החל לסחור בבד. כל יום נסע באוטובוס מיפו לתל-אביב ולפתח-תקווה, מכר בדים. לאחר מכן פגש בתל אביב סוחר בדים שמכר לו בד פלסטיק למעילי גשם, וכך חידשו את עיסוקם משכבר, ופתחו מפעל למעילי גשם במחסן גדול וריק ממול. לא היה כסף לקנות מכונות תפירה, אז גויסו עובדות שכבר היו להן מכונות. לאט-לאט התרחב העסק, עבר דירה לאזור אלנבי, ושם החליטו גם לעבור לבגדי ים. "ראינו שפה יורד גשם רק שלושה חודשים בשנה", מסבירה גוטליב, "אז בשביל שאר הזמן אנחנו צריכים לעשות משהו אחר". בגדי הים הראשונים עשויים כותנה מלפנים ומאחור בד אלסטי - לייקרה עוד לא היתה אז - והיו להם נקודות שחורות או לבנות.

ב-1954 כבר עשו את הייצוא הראשון למלטה. אחר כך נסע ארמין לבן דודו בקנדה ודרכו החל הייצוא של גוטקס לקנדה. לאט-לאט התרחבו לכל העולם. תמי בן-עמי היתה דוגמנית הבית במשך שנים ארוכות. "היא היתה גם הבת שלי וגם ההשראה שלי", אומרת גוטליב. זמן לא רב לפני מותה צולמה הנסיכה דיאנה בידי צלמי פפראצי בבגד ים מנומר של גוטקס. ננסי קיסינג'ר קיבלה מגוטליב תצוגת אופנה אישית בקינג דיוויד. שנים רבות הקדיש ה-CNN חלק ממהדורת החדשות שלו לחידושי האופנה של גוטקס. גוטליב גם מחזיקה זכות ראשונים על כל ביגוד החוף, פריאו, חולצות חוף, כפתנים.

כרומו לבן

גוטליב קופצת מהספה הבהירה ומביאה את הקטלוגים של אמצע שנות התשעים, גדולים, נוצצים, מפוארים, הפקות עם תקציב שנתי של מדינה אפריקאית קטנה. טיירה בנקס לובשת שם את קו הג'ונגל, חלק מבגדי הים משולבים בדי רשת שקופים, נעמי קמפבל נושאת את ראשה בגאווה מבגד ים היפר-צבעוני, על צווארה חרוזים אפריקאיים גדולים. רבקה מורניי מדגמנת צבעי מלחים על יאכטה בלב ים. גם מקומן של גלית גוטמן ושירלי בוגנים לא נפקד. "תראי, תראי איזה יופי", נעצרת גוטליב מפעם לפעם על אחד התצלומים, נזכרת בעיצוב היקר במיוחד ללבה.

היום כבר לא לובשים בגדי ים בעשרות צבעים, ובעיקר לא מפיקים קטלוגים כאלה. הקטלוג של 2008 הוא חוברת כרומו לבנה, לא גדולה. הרבה בגדי ים בשחור או לבן שעליהם רקומים גלים של פאייטים. יש בגד ים שחור שלם עם משולש אבנים נוצצות רקום על כל קדמתו, כאילו ביקשה הלובשת לשים לה חושן ולהיות הכוהנת הגדולה של היאכטה. בגד ים לבן עם "קרושה" - מה שהאמהות קוראות סריגה במסרגה אחת - סביב החזה. טעם הקהל השתנה, צריך לזרום עם זה. רוצים מעט צבע, הרבה אביזרים נלווים, משהו שמריח תחכום, ייחוד ואמצעים כלכליים. גם הקהל אחר, לא הקהל הרחב, אלא נשים שמוכנות להשקיע גם 150 ו-180 דולר בבגד ים. "גוטקס גדול, זה יותר בוטיק", מצטדקת גוטליב.

הנושים

ארמין גוטליב נפטר ב-1995, ואחרי מותו החלה גוטליב למנות מנהלים שכירים שלא שרדו זמן רב, אולי כי גוטליב התערבה בניהול, אולי כי התרגלה ליד פתוחה מצד מחלקת הכספים שלה. אחד מאותם מנהלים היה ישראל מקוב, שאחר כך בחייו מונה למנכ"ל טבע. גם פרישתו היתה על רקע דומה: גוטליב ובתה גוטפריד התנגדו לקו ההלבשה התחתונה היוקרתית שחשב להוציא תחת השם גוטקס, כפי שסיפר למקורביו, בשל בעיות אגו, כי הליין לא נחשב יוזמה שלהן.

כאשר גוטליב נשאלת היום מדוע מקוב עזב היא עונה "לא זוכרת". "אחרי שבעלי נפטר", היא משחזרת, "היו כל מיני מנהלים, והיה לי מאוד קשה איתם. עשיתי ניסיון לנהל בעצמי, אבל גם זה היה לי קשה, ואחר כך לא הרגשתי טוב".

חובות של 35 מיליון דולר ונושים אגרסיביים דחקו בה למצוא משקיע. כך מכרה את רוב המניות, כולל השם גוטקס, לאפריקה ישראל ב-1997. לבייב שילם שישה מיליון דולר כהון עצמי, ועוד מיליון דולר ישירות לגוטליב ובנותיה. בהסכם הובטח לה שתוכל לעבוד שם כל חייה, וכי שתי הבנות יועסקו לשנתיים עם אפשרות הארכה.

גוטקס בהנהלת אפריקה ישראל עברה בתוך שנים ספורות לרווח, אבל הזיווג של גוטליב וגוטקס כבר לא עלה יפה. את האנשים שאיתם עבדה ואהבה "כמו משפחה" החליפו. בשנים קודמות סיפרה כי "הזיזו" אותה מצומתי החלטות חשובים, ו"התקמצנו" איתה אפילו על דברים כמו ספרי יצירות מהמוזיאון שמשמשים לה השראה. מהצד השני סיפרו על הוצאות גדולות שלה, שקוצצו למורת רוחה: טיסות בקונקורד, דירה במילנו שבה התגוררה כאשר נסעה להתעדכן בחידושי האופנה. בשלב הזה כבר נכנסו לתמונה עורכי דין. עורכי דינה של גוטליב שיגרו מכתב על חוב של גוטקס אליה. היחסים הלכו והידרדרו, וב-2 בפברואר 2001 הודיעה גוטליב על התפטרותה במכתב שבו כתבה "קשה לי להיפרד ממקום העבודה אותו יסדתי, לו נתתי את כישוריי ופרי עמלי במשך למעלה משנות דור".

היום היא אומרת, "לב (לבייב) היה מאוד-מאוד בסדר איתי, אבל היו שם מנהלים שלא היו כל כך בסדר. האנשים לא היו כל כך נחמדים איתי בסוף. הם לא הרגישו שפעם כל ה-100 אחוז היה שלי. ואז אני פשוט חשבתי שזה כבר לא בשבילי, זה לא אותו הדבר, יותר טוב שאצא. לא עשיתי שום דבר, רק יצאתי ולא באתי בחזרה יותר. נסעתי לחיפה, לכרמל, נשארתי שם כמה שבועות, ולא נסעתי יותר לגוטקס".

זה הדובדבן

לאחר מותה של בתה, שהותיר חלל עוד יותר גדול בחייה, החליטה גוטליב שהדבר הטוב ביותר בשבילה הוא לעבוד. היא פנתה לרוני גרונדלנד, שהיה איש גוטקס קרוב ל-25 שנה ועכשיו הוא מנכ"ל מקרו, המייצרת בגדי ים. הקשרים בין השניים נשמרו, וכך היה קל לגוטליב לבוא ולומר לגרונדלנד, אני רוצה לעצב בגדי ים, והביאה איתה קולקציה שעיצבה בסטודיו שבדירתה.

גוטליב: "פעם הוא עבד אצלי, ועכשיו אני עובדת אצלו".

תפרון מתמחה בבגדי ספורט והלבשה תחתונה ומייצרת מותגים פרטיים לויקטוריה סיקרט, בננה ריפבליק, נייקי, פטגוניה ואחרים. מקרו מייצרת בגדי ים. עד גוטליב גם היא עשתה רק מותגים פרטיים ללקוחות בארצות הברית ובאירופה, וגם כמה לקוחות בארץ, כמו אינטימה. לאה הוא המותג היחיד שמזוהה עם מקרו והיא עוסקת בשיווקו. "זה הדובדבן שלנו", אומרת תמרה לב-תיק, מנהלת השיווק של מקרו. בשלב מסוים ניסו גוטקס להתנגד לשימוש בשמה של לאה גוטליב לבגדי ים, אבל עורכי דינה של גוטליב אז טענו שהחוזה בינה ובין אפריקה ישראל משחרר לה את הזכות להשתמש בשמה שלה אחרי "צינון" של 15 חודשים.

כשהגיעה גוטליב לגרונדלנד הוא אמר לה, בואי עם הקולקציה שלך, ניסע לפגישה עם רשת בתי הכלבו הספרדית אלקורט אינגלז. ברשת התלהבו, ומיד חתמו על הזמנה גדולה, וכך החל המותג החדש את דרכו. גוטליב אומרת שהיא לא מגבילה את רוחה העיצובית לטרנדים, ושואבת השראה "מכל דבר, אפילו מנעל, מפרח שראיתי, רק מלהסתכל על דברים יכולים לבוא לי רעיונות. אני הולכת למוזיאונים, תמונות נותנות לי השראה, הראש שלי עובד כל הזמן.

"לפעמים אני נוסעת לירושלים, להסתובב ברחובות. אני אוהבת את השוק, הרבה רעיונות באו לי בשוק, מהצבעים, הצורות. נסעתי לשוק הבדווי של באר שבע בלילה. זה החיים שלי. אני אוהבת צבעים חזקים".

ובכל זאת מקרו מרסנים בעדינות את הרוח האמנותית ורותמים אותה לדרישות השוק. "תחילת המגמה שהגברת ראתה, ואנחנו איתה", אומרת לב-תיק, "היא דרישה לדברים יותר פשוטים, פחות עמוסים בפרטים, מאוד מדויקים. לא צעקניים, יותר שיקיים, יותר ייחודיים, לאישה בוגרת עם ביטחון עצמי, שיודעת שהיא יכולה לסובב ראשים גם בלי צבעוניות מטורפת".

- למי את מעצבת?

גוטליב: "לאישה בגיל 30, קצת למטה, קצת למעלה".

"בעיקר למעלה", מדייקת לב-תיק.

- את מי את רואה מול העיניים כשאת מעצבת?

גוטליב: "אישה גבוהה, מתוחכמת, כמו תמי בן-עמי. עם תמי עבדתי אולי 30 שנה".

- איך נשים ישראליות מתלבשות?

"לא משהו מי יודע מה. תלוי. בקונצרט נשים לבושות מאוד יפה, בגדי ערב מאוד אלגנטיים. ברחוב זה תלוי, לובשים יותר ג'ינס".

- ומה את אומרת על ג'ינס?

"לא מתאים לי. אבל יכולה להיות מישהי בג'ינס שנראית מאוד יפה עם בלאוז (כותונת נשית)". ואז עיניה נופלות על לב-תיק, בג'ינס מעצבים ובחולצה ירוקה בעלת בד נופל ורך. "הפבריק של החולצה שלך מאוד נעים", חורצת הכוהנת הגדולה את משפטה. "אבל הצבע לא מתאים לצבע של הג'ינס. עם מכנסיים כאלה צריך ללבוש לבן או קרם, או משהו בצבע הזה", היא אומרת ומרימה את הצעיף הקל בצבע שמנת שלצווארה.

- אילו צבעים את אוהבת ללבוש?

"הצבעים שלי הם לבן וכחול כהה. שום שחור אף פעם. שחור לא מתאים לי".

בגדי הים בקטלוג אולי בצבעים מעטים, אבל הם בהחלט מושכים תשומת לב באביזרים הנוצצים שעליהם. קשה לדמיין גברת שלובשת דבר כזה קופצת ראש לבריכה ומרביצה 30 בריכות, או רודפת אחר זאטוט בבגד ים חיתול על חוף הים. לב-תיק מדווחת שלייצורם משתמשים בבדים איטלקיים "שהגברת אוהבת", ולמרות שהעיצוב והצבעים משתנים, הגזרות נשארות אותן גזרות משנים קודמות, אלה שצופנות בין תפריהן סודות וטריקים קטנים לנשים, גביעים מחמיאים לחזה, בטנה. לא תראו כאן ביקיני נמוך גזרה, חוטיני או בגד ים ברזיליאי.

- מה יהיה ב-2009?

לב-תיק: "הולכים באותה מגמה שהתבררה כנכונה. השיק, הייחודיות, בגד ים ברמה של בוטיק, דברים מיוחדים באבזור, בבדים, גזרות חדשות".

גוטליב: "אני עוד עובדת על זה, אני עושה ניסיון בקולקציה החדשה".

- איזה ניסיון?

"זה עוד סוד. אבל יהיו צבעים".