הנקראות ביותר

עו"ד דליה טל: "מעריכת דין לא נעשים יצחק תשובה או סמי עופר"

עו"ד טל על המועמדות לעליון, החברות עם גליה מאור, מיתוג המשרד בתחום הבנקאות, עתיד המקצוע והתעשרות מעריכת דין

הבית > וילה בשכונת רמת-אביב ג' היוקרתית. בוקר אביבי שטוף שמש עוטף את הבית ומטיל קרני אור רכות על השושנים האדומות המעטרות את שער העץ והפרגולה בכניסה לווילה. עו"ד דליה טל פותחת את הדלת בג'ינס אופנתי ובחולצת טריקו לבנה המחמיאים לגזרתה הדקיקה, חוצה את הבית באלגנטיות אופיינית לה, ומתיישבת בפינת חמד במרפסת הצופה אל הגן. הבית משדר שיק אלגנטי-צעיר, אך גם יוקרה ומעמד, כמו בעלת הבית.

הגן המוקף דקלים גבוהי גזע ושיחי נוי צפופים, מעניק תחושה של יער טרופי וטל מתענגת על ציוץ הציפורים הנשמע ברקע. "כאן אני עובדת בבוקר", היא אומרת בלחישה, שלא מפירה את השלווה. "אני מבקשת מהמשרד שלא יפריעו לי עם טלפונים, כך שאני מספיקה לעבוד על דברים שבמשרד לא ניתן לעבור עליהם". דקה אחר-כך מצלצל הטלפון והיא שוקעת בשיחה, ראשונה מני רבות, בענייני עבודה.

ביוגרפיה מקוצרת > "גדלתי ברמת-גן. הוריי, ששניהם נולדו בווילנה, לא עברו את השואה עצמה, אבל היו במחנה עבודה בסיביר, לשם גורשו על-ידי הרוסים. אחרי המלחמה הם הגיעו לישראל, ואז אחותי הגדולה נולדה, ואחר-כך אני. אבי היה טכנאי חימום. הוא היה מאוד קרוב לתחום המתמטיקה והפיסיקה, ופחות להומאני. אמי היא אשת הספר אצלנו בבית. גידלה את הילדים על ברכי הספרות הגרמנית.

"גדלתי בבית מאוד צנוע. לא היו לנו הרבה אמצעים וגדלנו בצמצום. הלימודים היו ערך עליון בבית. הייתי תלמידה טובה מאוד. גם בעממי וגם בתיכון. באוניברסיטה למדתי רק על מלגות. כך מימנתי את הלימודים, לא שילמתי כלום. גם כשסיימתי את האוניברסיטה קיבלתי מלגה מכובדת, סכום כסף משמעותי, יחד עם פרופ' ברוך ברכה, שהתחלקנו בה חצי-חצי. אמי תמיד אמרה שזה היה החדר הראשון בדירה הראשונה שאני ובעלי קנינו.

"מילדות, הייתי מאוד מכוונת על-ידי כל המורים שלי לכיוון ההוראה. אמא שלי לא התלהבה מזה. היא תמיד אמרה למורים 'הילדה תחליט מה שהיא רוצה'. בגיל צעיר לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל היה איזה חיבור שקיבלתי עליו פרס בכיתה ו', שבו הייתי צריכה לכתוב בנושא 'אילו הייתי'. כל אחד היה צריך לכתוב מה הוא היה. אני זוכרת כי מוטה קרמניצר שלמד איתי, כתב 'אילו הוא היה ראש ממשלה', ובאמת היו לו שאיפות. אני כתבתי 'אילו הייתי שופטת'.

"אז כנראה, בכל זאת הייתה לי איזה משיכה לעניין הזה. אבל משפטים לדעתי, זה לא מקצוע של ייעוד. רוב האנשים יותר מתגלגלים אליו מאשר חולמים עליו. הייתי תמיד טובה במקצועות קרובים למשפטים, שמצריכים ויכוח מלומד. זה מושך אותי עד היום. הפידבק הזה - שהגלגלים של הראש עובדים, אחד עונה לשני, הדיבייטינג.

"לבסוף, התגלגלתי למשפטים כשנרשמתי לעתודה אקדמית בצבא. האופציות שעמדו בפני היו רפואה או משפטים. ככה היהודים גידלו את הילדים. רפואה לא משך אותי, אז הלכתי ללמוד משפטים. זו הייתה מעין ברירת מחדל. בשנה הראשונה לא התלהבתי מהלימודים. הייתי ילדה בת 18, שמבוא למשפט רומי ומבוא למשפט היסטורי, לא עניינו אותי. חוץ מתורת המשפט, שלמדתי אצל השופט חיים כהן, שהיה ממש אגדה ואייקון, שום דבר לא עניין אותי. בקורס שלו ישבנו על המדרגות, כי לא היה מקום לשבת. כהן פשוט סחף אותנו. אבל זה היה המקצוע היחיד. ואז אמי אמרה לי 'תנסי עוד שנה, אחרי שנה ראשונה לא מחליטים'. ניסיתי עוד שנה, ובשנה השנייה הבנתי שזה מאוד מעניין והכול נראה אחרת.

"כשסיימתי את התואר התגייסתי לפרקליטות. התחתנתי תוך כדי הצבא, ומיד הבאנו ילדים. זה לא כמו היום שנשים לוקחות את הזמן שלהן, וטוב שכך. אז זה היה טירוף. לא היו לנו אפשרויות, בוודאי לא אפשרות לשכור דירה ולחיות יחד לפני החתונה, הכול היה נורא בצמצום.

"כשהשתחררתי עבדתי קצת באוניברסיטת תל-אביב, וגם עשיתי סטאז' אצל ד"ר אמנון גולדנברג במשרד ש. הורוביץ, אבל לא כל-כך עבדתי איתו. עבדתי עם רותה אורן, וכך נסחפתי לצד המסחרי, העסקי ולחוזים. בהמשך, בעלי התחיל לעבוד בירושלים והיינו צריכים לעבור. בשבילי זו הייתה בעיה לעבור לגור בירושלים, כי הייתי מאוד מבוססת בתל-אביב, אבל החלטתי שאני הולכת אחריו. כשעברנו לירושלים לא עבדתי, גידלתי את בתי הבכורה. ואז בעלי אמר לי שמחפשים עורך-דין בבנק ישראל, וכדאי לי לבדוק את זה. וכך בעצם התחילה הקריירה שלי.

"כל החיים התגלגלתי במקרה. עד היום אני מסתכלת על החיים שלי ואומרת שאי אפשר לתכנן שום דבר. אני תמיד אומרת לבנות שלי 'תפסיקו לתכנן, תנועו, תזוזו, תקבלו את החיים כמו שהם'. אצלי 'טאץ'-ווד' זה עבד".

גליה מאור > "החברות בינינו התחילה כשפרץ משבר מניות הבנקים. אני כבר חזרתי לתל-אביב, ועמדתי לעזוב את בנק ישראל, והיא הייתה המפקחת על הבנקים. עד אז לא עבדתי עם גליה מאור. אבל באותו שלב היא קראה לי ונוצר בינינו קשר שהלך והתחזק. בתקופה שטיפלנו במשבר מניות הבנקים נסעתי עם גליה יום-יום לעבודה מתל-אביב לירושלים. היינו יוצאות בשש בבוקר לעבודה וחוזרות יחד בלילה. היו ימים שנשארו לישון בירושלים, כי עבדנו כל-כך מאוחר, שלא היה טעם לחזור לתל-אביב. זה כמו חבר'ה במילואים שעוזרים זה לזה במלחמה ביחד. אותו דבר. בתיק הזה הרגשנו כמו במלחמה. כך מכירים אחד את השני הכי טוב, ונוצרת אחווה מיוחדת.

"היום גליה מאור היא חברה וגם לקוחה שלי. אנחנו עובדות מצוין ביחד, עשינו הרבה עסקאות ממש בהינד עפעף. אנחנו יכולות לשבת בקצוות שונים של החדר, ולדעת כל אחת מה השנייה רוצה. זה לא אומר שאין חיכוכים וויכוחים. ברור שיש, כי שתינו מאוד דעתניות ועקשניות, אבל אנחנו עובדות הרבה שנים יחד, וזה עובד מצוין.

"גליה היא מבין המנהלות הכי מוכשרות במשק. זה לא סוד ורואים את התוצאות, אבל גם אני באופן אישי חושבת כך. היא גם אדם מאוד רגיש ופגיע. אבל אני חושבת שזה אופייני לנו הנשים, שאנחנו קצת יותר רגישות מגברים".

* גם את רגישה?

"כן, מאוד. בעבודה אני נפגעת לפעמים מהערות של אנשים, אבל אני לא אראה את זה במשא-ומתן. יש לי תכונה, שאני חושבת שהיא חיובית, שאני לא מתרגשת, לא מאבדת את העשתונות ולא צועקת. אני תמיד מדברת בנחת. גם במשא-ומתן הכי קשה והכי אינטנסיבי. אנשים תופסים את זה כקשיחות, אי רגישות, אי אכפתיות, אז שיהיה. למדתי שאי אפשר לרצות את כולם כל הזמן".

המועמדות לעליון > "לא ציפיתי לזה. אני אוהבת את מה שאני עושה וטוב לי במשרד, אבל שמחתי שפנו אלי ונעניתי בחיוב. ואז התחיל הסיפור, שאמרו 'הגברת מייצגת בנקים' ולכן לא מתאימה, ונשמעה עוד ביקורת. זו הייתה ביקורת עניינית והייתה לי גם תשובה עניינית, אבל ראיתי שזה לא בשבילי.

"חוץ מזה, אני עומדת בראש משרד, והעובדים שאלו אותי: 'אם תלכי, מה יהיה עם המשרד?'. אחרי הישיבה הראשונה של ועדת האיתור, שבה לא הזמינו את המועמדים, אמרתי שאני לא יכולה לחכות יותר, והסרתי את מועמדותי. בעלי דווקא אמר לי 'אל תמהרי, תחכי'. אבל הרגשתי שזה לא ילך, ושיש לי עסק לחשוב עליו. אחרת מה אכפת לי שהעניין הזה יתגלגל ברקע. אבל זה לא יכול להתגלגל כשהמשרד מחכה לך ותלוי בך.

"אצל חנן מלצר, המצב היה קצת אחרת, כי הוא שנים רצה את זה, וכבר היה מועמד בפעם השנייה, אז זה היה מופנם במשרד שלו. גם יורם דנציגר כבר היה בשל לכך, ובאמת המשרד שלו התפרק אחרי שהוא מונה. זה לא פשוט לעורך-דין לקום ולעזוב את מפעל חייו. מלצר ודנציגר עשו את זה, כי הם כנראה רצו מאוד. אני לא".

המיתוג בתחום הבנקאות > "אנשים נתפסים למותגים. כולם תופסים את המשרד שלנו כמשרד שמתמחה בבנקאות, בעיקר אותי. אני מאוד מתמצאת, וגם דואגת להיות מעודכנת, בכל הנושאים של בנק-לקוח ובכל החקיקה הבנקאית. אבל בפועל, הרבה שנים אני עוסקת יותר בתחום המסחרי-עסקי. גם בעבודה עם הבנקים. אם הבנקים רוצים לקנות או למכור דברים, אני מייצגת אותם ברמה המסחרית. מזמן קפצתי לתחום המסחרי. מגיעים אלי גם כל מיני גופים שהם לא בנקים ועושים עסקאות ענק.

"משום מה המותג של המשרד שלנו הוא 'בנקאות', וכמה שאני מנסה לשנות זאת, ולהגיד 'בוודאי בנקאות, אבל אנחנו משרד מסחרי מעולה', זה לא עוזר. אנחנו עושים הרבה מאוד עסקאות. אני מייצגת את צדיק בינו ואת שייקה לנדן, והמשרד שלנו מייצג את יענק'לה שחר מהפניקס, פיליפ מוריץ, ברנרד שרייר ועוד. אז הגיע הזמן שכולם ישתחררו מהמיתוגים".

המיתון > "הוא יגיע לדעתי וישפיע עלינו מאוד. יש לי הרגשה כזאת, על אף שאני עוד לא רואה את זה בשטח. יש כבר סימנים: אנשים איבדו את ההתלהבות ונזהרים יותר בעסקאות. כל מיני משקיעים ולקוחות שישבנו איתם ובדקנו עבורם דברים, אומרים היום 'נחכה קצת ונראה לאן ילך השוק'.

"אני פסימית, כי אני שומעת דברים בתוך הבנק. אני יושבת בישיבות ורואה מה יהיה בדו"חות הרבעוניים. אני גם רואה שמשקיעים מחו"ל בודקים את השווקים ומנסים לעניין אותנו בארץ במה שקורה בחו"ל, רוצים שנבוא ונקנה. אומרים לנו 'בואו תנצלו את המצב, ותקנו בזול'. מבחינת המשרד, אנחנו עוד לא מרגישים שינוי, אבל אני לא אופטימית. לכן אני אומרת לא צריך למהר ולגייס עכשיו הרבה אנשים, להתרחב יותר מדי ולהגדיל הוצאות, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה המצב. הבעיה היא, שאנחנו תמיד חיים את האתמול, גם אני, ולכן התרחבות משרדי עורכי-הדין ממשיכה. אנחנו אף פעם לא חיים את המחר".

עתיד המקצוע > "אני קצת מודאגת ממה שקרה למקצוע עם השנים. היום קשה לי לקבל אנשים להתמחות ולעבודה במשרד, כי זה נהיה מקצוע להמונים. יש אמנם חבר'ה מצוינים, אבל מצד שני כל אחד היום לומד משפטים ונהיה עורך-דין. מרגישים את זה חזק מאוד כששומעים שופטים מתלוננים. בעוד כמה שנים זה יהיה אחד המקצועות הלא-אקדמיים.

"אני אוהבת את המקצוע. אני אחת מההורים הבודדים שמאוד רצתה שהילדים שלה ילמדו משפטים. כשלומדים את המקצוע כמו שצריך, הוא מאוד מעניין, מאתגר ולא קל. בלתת חוות-דעת ללקוח ולסגור עסקה ענקית יש אחריות עצומה. אני אוהבת גם את עבודת הצוות, לשמוע דעות של אנשים. תמיד אהבתי שיש סביבי הרבה אנשים.

"צריך להחזיר את המקצועיות למקצוע. בדור שלי היה קשה להתקבל למשפטים. זו הייתה אחת הסיבות שפתחו מכללות. היום הבעיה היא, שאין סף כניסה. משפטים היום זה פאזל, כל דבר מתחבר אליו, ואני רואה שבשטח עושים המון טעויות".

התעשרות מעריכת דין > "התעשרות זה עניין יחסי. יכולים במקצוע הזה לחיות חיים מאוד נוחים וטובים, לנסוע לחו"ל ולסדר דירות לילדים. אבל לא יכולים להיות יצחק תשובה או סמי עופר. מצד שני, הרבה עורכי-דין חושבים 'אם אני כבר עושה עסקה טובה ללקוח, למה לא אעשה לעצמי'. מעריכת-דין לא תהיה מיליונר, אבל להרבה אנשים נפתחו דלתות בגלל עריכת-הדין, וכך לאט-לאט אתה יכול להגיע לשם.

"אני זוכרת שכשהצטרפתי כשותפה למשרד היה לי ויכוח עם בנק ישראל על הפיצויים שמגיעים לי. הם אמרו שלא מגיע לי, כי הם לא פיטרו אותי. ואז ישראל (עו"ד ישראל קנטור, א' ל'-ו') אמר לי: 'תפסיקי, על מה את מדברת. את תרוויחי את זה בחודש כאן'. לא הייתי מסוגלת להבין את זה. כשהייתי מועמדת לעליון שאלתי את עצמי אם אני מסוגלת לעמוד בירידה הזו בשכר, אפילו הלכתי לאיילה פרוקצ'יה שהראתה לי את תלוש השכר שלה, והחלטתי שאני יכולה להסתדר עם זה, כמו שהסתדרתי קודם".

סדר יום > "סדר יום עמוס. אני קמה בסביבות שש מתארגנת ומתחילה שיעור התעמלות עם מאמנת עד רבע לשמונה. אחר-כך עוברת על דואר, קוראת מיילים ועוברת על מסמכים שעורכי-דין במשרד כתבו. דברים שאני לא יכולה לעשות במשרד, כי יש פגישות, טלפונים, ואנשים נכנסים אלי כל הזמן. אני מגיעה בסביבות עשר, ומתחילה סדרת פגישות לחוצה. אני חוזרת הביתה בסביבות תשע וחצי ביום רגיל ובחצות ביום חריג. אין לי כמעט ערב. כשאני מגיעה הביתה, אני קוראת את 'גלובס' ואוכלת. אני מתקשרת לחו"ל בענייני עבודה אם צריך, ומדברת עם הבנות שלי, שאחת מהן נמצאת בארה"ב.

"בימי שישי אני לא עובדת, אבל בשבתות אני עוברת על חומר וכותבת דברים, כי אין לי יום אחר. בשישי הכול פתוח, אז אני מסתובבת ועושה שופינג. אמר לי פעם עורך-דין שעבד איתי, שהחיים הפרטיים שלי מאוד מעורבים עם העבודה. אני יוצאת הרבה לצהריים עם לקוחות וגם עם חברות, ומנהלת את החיים דרך העבודה. אני גם הרבה יותר באיזי בשנים האחרונות. אם לא מתחשק לי ללכת לישיבה, אני שולחת עורך-דין אחר, ואני גם לוקחת הרבה חופשות. אנחנו אוהבים לטייל, היינו עכשיו בצפון קנדה, אני נוסעת הרבה לבתי לניו-יורק, ובכל פעם יש טיול אקזוטי אחר. אנחנו אורזים תרמילים, וזהו, אני שוכחת את העולם".

קריאה > "אני קוראת המון. לא חומר מקצועי, אלא ספרות יפה. אני קוראת ספר-שניים בשבוע, בתוך לוח הזמנים הצפוף שלי. אפילו נרשמתי כמה פעמים לחוגים שמדברים על ספרות, אבל אף פעם לא יצא לי להגיע".

מוזיקה > "בעלי הוא חובב מושבע של מוזיקה. יש לו כמויות עצומות של דיסקים. פעם בשנה אנחנו נוסעים לארבעה ימי פסטיבל באוסטריה. לא משהו נוצץ. אנחנו הולכים גם לאופרות בארץ ובחו"ל.

"אני אוהבת את שוברט, שופן ומוזיקה קלאסית. קשה לי לשמוע משהו מודרני יותר, אבל בעלי מנסה להרגיל אותי. הוא אוהב הכול. פריק של זה, ואני נגררת".

טלוויזיה > "אני רואה הישרדות. נגררת אחרי בעלי. אבל אני לא מכורה לטלוויזיה, אני מעדיפה לקרוא ספר טוב".

אם לא הייתי עורכת דין > "הייתי אולי סופרת. אני אוהבת לכתוב ולקרוא. לי ולבתי יש שעשוע כשאנחנו יושבות בטיסה, אנחנו מסתכלות על אנשים מסביבנו וממציאות את סיפור חייהם. הדמיון שלי פורה".

לא יודעים עליי > "שאני מאוד קשורה לאמי, ואין יום שעובר בלי שאני מתקשרת אליה. אני מטלפנת אליה כל יום כשאני יוצאת מהעבודה. גם באחת-שתיים בלילה".

* באחת-שתיים בלילה?

"כן. בכל שעה. אני חייבת. אנחנו לא סוגרות את היום בלי השיחה הזאת".

רזומה > עו"ד דליה טל (58) נולדה ברמת-גן ומתגוררת בתל-אביב. נשואה לצבי טל (בעל חברה לייעוץ במחשבים) ואם לשתי בנות * שותפה בכירה במשרד עוה"ד קנטור, אלחנני, טל * מתמחה בתחומי בנקאות, שוק-ההון מסחרי-עסקי וחברות * עבדה כ-13 שנה בלשכת היועץ המשפטי בבנק ישראל, שם טיפלה, בין היתר, במשבר ויסות מניות הבנקים, שפרץ בשנת 1983 * היועצת המשפטית של דירקטוריון בנק לאומי זה 20 שנה, וחברה ואשת סוד של מנכ"לית הבנק, גליה מאור * עורכת הדין הראשונה, והיחידה, מהסקטור הפרטי-עסקי, שהייתה מועמדת לשפיטה בבית המשפט העליון.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות