סוף עידן מפלגות העם: המפה הפוליטית של אירופה נכתבת מחדש

ביטוי אחד שב וחוזר בדיווחים על הנעשה בפוליטיקה האירופית בשנים האחרונות: רעידת אדמה. גם אם מדובר לעתים בניסיונות של כלי התקשורת לתפוס את תשומת הלב של הקוראים, קשה להכחיש כי המערכת הפוליטית ביבשת עוברת בעשור האחרון שינויים טקטוניים, שמטלטלים מדינות וכלכלות.

מפלגות מיינסטרים ותיקות קורסות, ראשי ממשלות ונשיאים נעים במהירות בין שיאי פופולריות לחוסר־פופולריות, הימין והשמאל הקיצוני מתחזקים משמעותית, ומה שנראה כתסכול בלתי־נדלה של ציבור הבוחרים מתבטא בתנועת מטוטלת המחליפה את השלטון מדי בחירות, או דורשת הקמת קואליציות המתקשות למשול.

● הגלובליזציה התחלפה בעידן של מלחמה כלכלית
● בברלין קוראים לציבור לענוד מגן דוד - וזו הסיבה
● שינוי היסטורי: האיחוד האירופי מציע לקנדה להצטרף כ"חברה מיוחדת"

בסוף השבוע האחרון הצטרפה שבדיה לתמונת האי־יציבות הכללית, כאשר אחרי כהונה אחת של ממשלת מיעוט מהמרכז־ימין, שבה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לשלטון, והיא תנסה להרכיב את הקואליציה הבאה במדינה הסקנדינבית כשיש לה רק מושב אחד יותר בפרלמנט. לפני שבועיים היו אלו הבחירות המקומיות בסקסוניה־אנהלט שבגרמניה, בהן מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" גרפה 44% מהקולות ויצרה משבר פוליטי בברלין.

 מגדלנה אנדרסון, מנהיגת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לאחר הניצחון בבחירות השבוע / צילום: Reuters, CAISA RASMUSSEN

לפני כן היו אלו הבחירות המקומיות בבריטניה שהפכו למפגן כוח חסר־תקדים של מפלגת "הרפורמה" מהימין האנטי־ממסדי, והביאו לחילופי הנהגה בלייבור; ובחירות הבזק עליהן הכריז מקרון בצרפת, שבהן השמאל והימין הפופוליסטים למעשה הכחידו את המרכז הפוליטי באסיפה הלאומית והפכו את הממשלה לבלתי־רלוונטית. והיו גם מערכות בחירות עם תוצאות מפתיעות בדנמרק ובהולנד בשנה החולפת, ששיקפו את העובדה כי חלוקה מחדש של מאזן הכוחות הפוליטי היא הנורמלי החדש וקיטוב הולך וגובר הוא הצייטגייסט. הסדר הפוליטי הישן במערב אירופה, כך נראה, הולך וקורס.

"המצביעים בורחים לקצוות"

"מה שאנחנו רואים הוא למעשה התפוררות של המערכת המפלגתית הקיימת ופרגמנטציה לכוחות שונים", אומר פרופ' נעם גדרון מהאוניברסיטה העברית, המתמחה בין השאר בחקר פופוליזם וקיטוב פוליטי. לדבריו, "ישנה התפרקות של המסגרות הפוליטיות הרחבות במערב אירופה, שמתבטאת בחוסר היכולת הנוכחי של המפלגות משמאל ומימין שבעבר הובילו את המרכז הפוליטי להחזיק קהל בוחרים רחב ומגוון מספיק כדי להישאר בשלטון". מדובר במי שנחשבו בעבר למפלגות עם, שהיו בשלטון במשך רוב המחצית השנייה של המאה ה־20. "אנחנו רואים שהמצביעים בורחים לקצוות, ומפלגות פופוליסטיות מימין ומשמאל מצליחות להיכנס לפרלמנטים", אומר גדרון.

בחינה של שיעורי התמיכה בשמרנים ובסוציאל־דמוקרטים - הכוחות המסורתיים באירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה - מראה עד כמה חריפה המגמה הזו. רוב החוקרים מסבירים זאת בדעיכת החשיבות של קו השבר הכלכלי שהפריד עד כה בין המחנות, שעסק בעיקר בצדק חלוקתי כלכלי ובשאלות של תקציב ומדיניות כלכלית.

משמאל לו היו הקומוניסטים, הסוציאליסטים והסוציאל־דמוקרטים. מימין היו השמרנים והליברלים. אבל המצב השתנה. שורה של נושאים חדשים זינקו בעשורים האחרונים גבוה לסדר היום, מהגירה דרך זהות לאומית ועד לאקלים וסביבה, והם מסייעים ליצור כעת מערכות פוליטיות מפולגות ללא קו מפריד אידיאולוגי מרכזי, אלא ריבוי קווים וקולות.

"הסוגיות שעליהן התבססו מפלגות השלטון בימין ובשמאל כבר פחות רלוונטיות במציאות האירופית הנוכחית", אומר גדרון, "בעבר היה מדובר בשסע כלכלי משמעותי בין מעמד פועלים שהצביע לשמאל־מרכז לבין מעמד ביניים שהצביע לימין־מרכז. היום לצד השסע הזה עלו גם סוגיות אחרות, כמו הגירה ומשבר האקלים - ובוחרים לאו דווקא חושבים על עצמם בראש ובראשונה כשייכים למעמד כלכלי כזה או אחר. כך שיש לנו מפלגות וותיקות שהרגליים שלהן נטועות במציאות חברתית של לפני 80 שנה ועוד לא הבינו איך לפצח את השיטה לשוב לשיעורי תמיכה משמעותיים - אם הדבר בכלל אפשרי, בהתחשב בשינוי במבנה הבוחרים, בדרכי התקשורת אתם ובדרך שבה המערכת הפוליטית עובדת".

"המערכת הפוליטית האירופית עוברת כעת סידור־מחדש (Re-Alignment)", סבור ההיסטוריון הבריטי ד"ר סטיבן דייוויס, שכתב ספר בנושא שעורר עניין רב באירופה בחודשים האחרונים. בראיונות שהעניק לכלי תקשורת בחודשים האחרונים הסביר כי קו השבר של העבר - שווקים חופשיים מול שליטה ממשלתית - מפנה את דרכו לקבוצה של נושאים חדשים, הכוללים ריבונות וזהות לאומית מצד אחד, מול גלובליות ועל־לאומיות מצד שני. "הציר הפוליטי הדומיננטי כיום הוא כזה שבו קוסמופוליטיות רדיקלית ולאומיות רדיקלית ניצבות זו מול זו", הסביר.

בעיית ההגירה מטלטלת את אירופה

אחד הנושאים העיקריים שסייעו לגבש את קווי המחלוקת החדשים, ולמעשה לשרטט מחדש את המפה הפוליטית באירופה לפי אבחנות אלה, היא ההגירה הלא־חוקית ליבשת. במיוחד מאז משבר הפליטים של 2015 והעימותים על מדיניות קבלת הפליטים של האיחוד האירופי, מפלגות הימין החדש (זה שמימין לשמרנים) מצאו קרקע פורייה להגדיר היטב את נקודות המכירה שלהם לאזרחים, על רקע נהירה של כשבעה מיליון מבקשי מקלט לתוך אירופה - וזכו כך להצלחה יוצאת דופן.

רק בשנתיים האחרונות אימצו המפלגות השמרניות, כמו ה־CDU בגרמניה, חלק מהעמדות המחמירות יותר לגבי הגירה, אך הדבר היה מאוחר מדי מבחינת ציבור הבוחרים. בימין הקשה כבר מדברים על גירוש מהגרים ושלילת אזרחויות מבעלי רקע זר, בהצלחה יוצאת דופן. בצרפת הבטיחה מרין לה־פן השבוע "אפליה מתקנת" לצרפתים בניגוד למה שכינתה "יחס מועדף" למבקשי מקלט.

יש מומחים רבים הסבורים כי המצב הכלכלי ביבשת הוא הקטליזטור החזק ביותר להתפוררות הזאת, במיוחד בנוגע לחיזוק הקצוות הפוליטיים. בגרמניה למשל, הזעם הציבורי על תנאי המחייה של מבקשי מקלט, העובדה כי הם מקבלים ביטוח בריאות בחינם, תמיכה בדיור וקצבאות ילדים רק הוחרף על רקע מציאות של מיתון דה־פקטו, מחירים עולים וחשש כלכלי מהעתיד, וגם בשבדיה התעורר זעם ציבורי בנושא. בשתי המדינות, השמרנים מנסים לחתוך בהוצאות הללו בחדות, ולהראות זאת לציבור, אך התסכול עדיין רב.

"אי־שביעות רצון כלכלית נותרת הכוח העוצמתי והעקבי ביותר בפוליטיקה הדמוקרטית", נכתב בסקירה של מכון ברוקינגס, שהטיל עליה חלק גדול מהאחריות לפרגמנטציה במערב אירופה. במלים אחרות, כעת, כאשר אירופה נתונה בצרות כלכליות הולכות ומעמיקות, מתחזק הפיצול הפוליטי. סוגיות כמו יוקר מחייה (שזינק באירופה בשיעור חד בארבע השנים האחרונות) וחשש מהעתיד הכלכלי עומדות בראש מערכות בחירות כיום. מפלגות פופוליסטיות מימין ומשאל משמיעות הבטחות דומות להגדלת פנסיות, לשיקום השירותים הציבוריים, לקיצוץ בשירותים למהגרים ועוד.

הפרגמנטציה הזו מתבטאת בקושי ממשי להקים קואליציות ולמשול. הולנד העבירה חלק גדול מהשנים האחרונות שלה בסיבובי בחירות ובדיונים שנמשכו שנים במצטבר על איך להרכיב ממשלה. בדנמרק, ראשת הממשלה מדה פרדריקסן ניסתה להוון את ההון הפוליטי שצברה סביב המאבק שלה על גרינלנד והכריזה על בחירות בזק, אבל בסופו של דבר מפלגתה איבדה תמיכה והתמונה הפוליטית מפולגת מתמיד.

מנהיגים כמו קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, סובלים משפל בפופולריות כמעט מהרגע הראשון, שפוגע בתפקוד שלהם בזירה הפנימית והחיצונית. נשיא צרפת עמנואל מקרון לא מצליח לגבש רוב בפרלמנט כבר שלוש שנים, ונאלץ להקים ממשלות מיעוט חסרות יכולת ולהעביר תקציב מכוח צו נשיאותי. בבריטניה התחלפו חמישה ראשי ממשלה מאז 2022, והאקונומיסט תהה בעמוד השער שלו "האם בריטניה בכלל ניתנת למשילה?".

איך יראה עתיד היבשת

הבעיה העיקרית היא שעתידה של אירופה אינו תלוי רק בה. סוגיות כמו אנרגיה וביטחון, שמוכתבות בעבורה על ידי הנסיבות הגלובליות, משפיעות על הכלכלה שלה - ובהתאם על הבוחרים - הרבה יותר ממדיניות ממשלתית. בגרמניה, הממשלה החדשה פרצה את מסגרת התקציב והגדילה אותו בעשרות מיליארדי אירו בשנה, אך המצב של הקואליציה המפזרת את הכספים הללו אינו טוב יותר מזו שקדמה לה.

יש מי שמציע למפלגות הגדולות לאמץ את הרעיונות והצעות המדיניות של הימין הקיצוני כדי לזכות מחדש באהדת המצביעים ולהוביל את המדינה בבטחה. גדרון סבור כי לא מדובר ברעיון מוצלח. הוא מצטט מחקרים שמראים שכאשר מפלגות מיינסטרים מהימין ומהשמאל מנסות לאמץ את השפה של הימין הקיצוני, הן רק מחזקות אותו - בין אם בגרמניה או בבריטניה. "לאחד מהמנהיגים הראשונים הבולטים של הימין הקיצוני העכשווי, ז'אן-מארי לה פן הצרפתי, מיוחסת האמירה: בוחרים תמיד יעדיפו את המקור על פני החיקוי", הוא מוסיף.

ייתכן כי אירופה נמצאת כעת במעגל קסמים עגום, כפי שכתב מרטין וולף בפייננשל טיימס: כלכלה במצב גרוע יוצרת פוליטיקה גרועה ופוליטיקה גרועה יוצרת כלכלה במצב גרוע. הכוחות המתחזקים במדינות מערב אירופה, "האיחוד הלאומי" של לה־פן, או "אלטרנטיבה לגרמניה", לא באים עם מדיניות כלכלית אחראית ויציבה, אלא בעיקר עם הבטחות חדשות. מול משבר אנרגיה מתגלגל, משבר ביטחון בשל האיום הרוסי ומה שנראה כמשבר חוב טרי, מרווח האפשרויות של מי שישלוט במדינות אירופה הולך ומצטמצם. ותנועת המטוטלת הפוליטית עשויה להפוך למהירה ולחדה הרבה יותר.