זה לא יעצור את האינפלציה, סטנלי

עליית מדד אפריל הפתיעה את כולם - את בנק ישראל, את חזאי האינפלציה, שצפו בממוצע מדד של כ-1%, ואת ציבור המשקיעים בכלל. אך מי שעקב אחרי עליות המדדים האחרונים לא הופתע במיוחד - במרביתם היו העליות בפועל גבוהות מהצפי הממוצע. ואכן הכותרות זעקו: האינפלציה יוצאת משליטה, הנגיד חייב להעלות את הריבית כבר בשבוע הבא, הוא שגה כשלא העלה אותה בחודש הקודם.

קשה להבין תגובה אחידה ומתלהמת שכזו. האומנם שגה הנגיד פישר בהורדות הריבית האחרונות? כל סטודנט שנה א' בכלכלה מבין שהשימוש במכשיר הריבית לוויסות עליות המחירים במשק אפקטיבי רק כאשר מדובר באינפלציה המכונה "אינפלציה של ביקוש" ונגרמת בגלל ביקושים פנימיים כשציבור עתיר כוח קנייה מסתער על כמות מוגבלת של מוצרים ושירותים.

אולם מרבית האינפלציה הנוכחית מיובאת מחו"ל. בהיות המשק הישראלי חשוף בכ-40% ממקורותיו ליבוא וליצוא הוא פגיע ומושפע מאוד מתהליכים כלכליים ריאליים ומוניטריים בעולם ובוודאי ממגמות גלובליות של עליות מחירים. לשמחתנו, עליית מחירי האנרגיה בעולם לא התבטאה במלואה במחירי הנפט אצלנו בגלל רכיב מיסוי גבוה. ברם, העלייה במחירי הסחורות המשמשים לתעשיית המזון מועמסת במלואה.

ניתוח רכיבי המדד האחרון מגלה כי מרביתם הושפעו מהתייקרות של תשומות ומוצרי יבוא שאין לנו שליטה על התפתחות מחיריהם. רכיב נוסף של המדד הכללי קשור בעונתיות; מאז ומתמיד היו מדדי אפריל גבוהים יחסית לשאר מדדי השנה. העלאת הריבית בהקשר זה לא רק שלא תועיל לבלימת התהליך האינפלציוני אלא שנזקיה יהיו גדולים בתחומים אחרים ולא פחות חשובים.

ייסוף הדולר מול השקל: אין ספק כי ייקור האשראי והגדלת התמורה לאחזקות פיננסיות יעודד יבוא הון ספקולטיבי על ידי משקיעים זרים כדי ליהנות מהריבית הגבוהה תוך סיכוי להמרה חוזרת של המט"ח בשערים זולים יותר. כבר ביום שישי האחרון, בעקבות ציפיות לייקור הריבית עקב המדד, נחלש הדולר בכ-2% ושערו הידרדר ל-3.36 שקלים. ידוע לכל שהתמסורת בין הייסוף למחירים במצב המשקי הנוכחי ואפקט האטת האינפלציה כתוצאה מכך נמוכים מאוד, אולם הנזק ליצואנים, ליצרנים ולספקי השירותים אדיר.

כדי להמחיש זאת, מאז ראשית אפריל, כשגברו ההערכות לחידוש העלאות הריבית, נאמד יבוא ההון למשק ב-1.5 מיליארד דולר, רובם ליעדים פיננסיים. התוצאה: הדולר, שהתחזק בעולם מ-1.595 ל-1.535 מול האירו, נחלש מול השקל עד כדי 3.36 שקלים.

חשוב לזכור כי בהיות הכלכלה הישראלית מושפעת מאוד מהמגמות הבינלאומיות, קורה לנו אחת לכמה שנים "אקסידנט" בדמותה של אינפלציה חריגה. בשנת 1998 סבלנו מהמשבר הפיננסי הגלובלי, ובעקבות פיחות חד בשקל, סיימנו את השנה עם אינפלציה של 8.4%. בשנת 2002 - שנה טראומטית גדושת פיגועים וחריגה גדולה מתקציב המדינה - התעורר משבר אמון והציבור רץ לדולר (4.995 שקלים). האינפלציה השנתית הסתכמה ב-6.5% בקירוב. כך קורה גם היום.

עם זאת, כדאי לציין כי האינפלציה השנתית הממוצעת בעשר השנים האחרונות אינה עולה על 1.5%(!), שיעור נמוך כשלעצמו שמצוי מתחת לאמצע היעד הממשלתי.

במונחי עלות-תועלת כבר הוזכר לעיל שאפקט העלאת הריבית על האינפלציה בדפוסה הנוכחי מוגבל מאוד. אך מה עם הנזק? המשק הישראלי נהנה זה כמה שנים ברציפות מגאות כלכלית המתבטאת בפרמטרים חיוביים מאוד: צמיחה של 4% עד 6% בשנה, אבטלה הולכת ופוחתת למרות הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, תקציב מדינה המבוצע תוך משמעת ואחריות ומצוי בעודף כבר כמה שנים וחוב ממשלתי הולך ופוחת.

העלאת הריבית עלולה לפגוע חוץ מאשר ביצוא ובצמיחה גם בשכבות החלשות על ידי ייקור ה"אוברדרפט" וכן בעלות המשכנתאות כתוצאה מעלייה צפויה בשערי הריבית לטווח ארוך.

לסיכום, טוב יעשה הנגיד, המגלה פתיחות וגמישות, אם יותיר את הריבית ללא שינוי. החטאת יעד האינפלציה מסיבות שרובן אקסוגניות למשק והן למעשה "כוח עליון" איננה כה חמורה, לא תביא בהכרח להאצת עליות המחירים כפי שחזינו בשנות ה-80 ותתקבל באופן חיובי על ידי הציבור, שמבין כי מרבית מדינות העולם מצויות בסיטואציה דומה לשלנו. המשק הישראלי גדול, חזק ויציב ואין צורך לנקוט צעד שנזקיו גדולים מתועלתו.

הכותב משמש יועץ השקעות, דירקטור ויו"ר ועדות השקעה בגופים פיננסיים ואחרים