הנקראות ביותר

רומן במקום העבודה

פרויקט: לכבוד גיליון המאה החליטה המערכת לתת לכתבי העיתון אפשרות להרוויח משהו מהעבודה השוחקת. ומה טוב יותר מאשר קצת אהבה. כל אחד מכתבינו בחר את מושא תשוקתו זה שנים, ובתואנה של ראיון הרוויח פגישה רומנטית. התוצאות לפניכם

נס, חצי כפית

נמרוד קמר נפגש לדייט עם נסלי ברדה מערוץ 10 וסירב להחזיק איתה ידיים

מבחינתי נסלי ברדה מערוץ 10 היא הכתבת ההדוקה בטלוויזיה היום. הדוקה במובן הקורקטי קולה נכון והופעתה לעניין. אם מישהו מהחדשות עושה חשק לפתוח טלוויזיה בשישי, זה לא יאיר לפיד העבש וגם לא רוני דניאל, אלא נסלי.

בפגישה שלנו התברר שביום-יום היא סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מוזר שבחורה שהשיגה כל כך הרבה רוצה להיות קולנוענית מן המניין. בכך אגע בהמשך. איני יודע מדוע בדיוק בחרתי בנסלי, אבל הבחירה היתה מתבקשת. אולי רציתי לפגוש את המודל לחיקוי שלי. לעתים כדי להתחיל עם בנות אני אומר להן שהן מזכירות בקולן ובאיפור שלהן מגישת חדשות מסוימת, וכשהן שואלות את מי, אני עונה בהחלטיות, "לא את נסלי ברדה, זה בטוח" מה שאמור ליצור בהן רגשות מעורבים כלשהם.

כך או כך, כאשר ביקשתי לפגוש את נסלי עצמה קיבלתי כמה הערות נבזיות מחבריי שהיא בסך הכול מגישה. חשבתי שכולם מכירים אותה, אבל התברר שלא. לפני יותר משנה היא היתה על השער של "רייטינג" או "פנאי פלוס" בתור הפנים החדשות של המלחמה (נסלי יצאה לראשונה לשטח בקיץ 2006), אבל איכשהו זה נשכח. גם צבי יחזקאלי היה פעם על השער של "פנאי פלוס" ותואר כסמל סקס, אבל גם זה דעך. לי לא שינה אם מישהו זוכר את המלחמה כפי שלא שינה לי אם נסלי פנויה או לא.

חשוב להדגיש: אני לא מעריץ את ההגשה שלה, אלא את הגישה שלה. כשהצטלמנו יחד לכתבה הצלם פרדי רמז בלי הפסקה שאנחנו בדייט ושנחזיק ידיים כמו בדייט, אבל אני ונסלי סירבנו יחד ללא תיאום מוקדם. לשנינו היה ברור שאף שמדובר בפרויקט הדייטים של "פירמה" לא ניתפס כמשהו אחר מאשר קולגות.

נסלי סיפרה שהיא סטודנטית לקולנוע. כסטודנט לשעבר שנטש את התחום, הערתי שבניגוד לעריכת כתבות ל"שישי", אין לה כל עוגנים גרפיים כשהיא עושה תרגילים באוניברסיטה. נסלי הסכימה והודתה שהדבר היחיד שאפשר להיאחז בו כשעורכים סרט קצר הוא לוגו החוג לקולנוע המופיע לשנייה בסוף הסרט ובתחילתו. אין כותרות ביניים וקריינות. מוזר היה לי שהיא טורחת להעביר את זמנה עם סטודנטים בתרגילי סרק שכאלה, שייגנזו כמו יתר הסרטים הקצרים בעולם ואפילו לא יתויקו באתר נענע 10, שבו מופיעים כל הסרטים הקצרים האמיתיים של נסלי. כל כתבה כזאת שלה רואים מאות אלפים במהדורה המרכזית או ב"שישי", והיא אינה צריכה לבקש טובות מאנשי הצוות בהפקה שמתלוננים בפניה על האוכל ועל החום.

נסלי אמרה בתגובה שכל מי שאהב את התסריט שלה באוניברסיטה בא לעזור ושאניה בוקשטיין חברתה שיחקה בתפקיד הראשי. הסרט עסק בתסמונת מינכהאוזן. אנחנו מגיעים לנושא הבלתי נמנע בדייט עם מגישת חדשות: חדשות. אני אומר לנסלי שאני סולד מכתבות עומק משפחתיות או כאלה הנוגעות במחלות. נסלי באופן טבעי טוענת שכל דבר יכול להיות מעניין ומרגש במינונים הנכונים. היא מספרת שעכשיו היא כתבת קבועה ב"שישי" ולא רק מגישת מבזק החדשות, ושבישיבות מערכת של "שישי" האווירה מאוד טובה וגם התחקירנים מציעים כתבות בכל נושא. אני מבין שנסלי קורקטית מדי, ואחרי הדייט אני פונה לחפש אותה בגוגל. יש לה מספר צנוע של תוצאות.

כבר מהלינק השני מתברר שבקומונה של תפוז ישנה קבוצת מעריצים על שמה. באופן מצער הקבוצה הזאת לא עודכנה מחודש אוקטובר אשתקד, והמידע היחיד על נסלי הוא הטקסט המתאר את הקומונה: "קומונה זאת מוקדשת לנסלי ברדה, כתבת החדשות הכי מוכשרת בטלוויזיה והכי יפה במציאות. זאת שיודעת לשדר חדשות בצורה הכי טובה ולגרום לנו לאהוב לראות חדשות".

אולי טוב שכך, כי יש שם תמונה מעוכה שלה בגרפיקה ברזולוציה נמוכה. אני מציע בזאת לשים את התמונה שהשתמשנו בה כאן שלי ושלה כתמונה המייצגת של הקומונה. כמו כן אני מבקש מכותבי ויקיפדיה לשפר את הערך על נסלי. אני לא אהיה זה שאעשה זאת.

תשוקה אטומית

עוד אכזבה. יוני רז-פורטוגלי התאהב בעיתונאית והמגישה נטשה מוזגוביה, וגילה שהיא רוצה גבר אחר, לא ממערכת "פירמה", ירחם השם!

כשבחרתי במפגש רומנטי עם נטשה מוזגוביה, בחרתי, בעצם, במפגש רומנטי עם נעוריי שלי. כעלם חמודות בתיכון עירוני א' בתל אביב הייתי מעריץ בנות שמשתתפות בפאנלים טלוויזיוניים דעתניים בנושאי תרבות עיתונאיות נוער כסיוון רהב, כתבות לענייני תרבות של גל"צ כנועה גראס או עסקניות יידיש כשהרה בלאו. את כולן אהבתי, ולכולן אני שומר פינה חמה בלב עד היום (בשנים האחרונות נוספה לרשימה עורכת הדין הצעירה והדעתנית ציפי חוטובלי, שמביעה דעות ימניות-משיחיות מצחיקות בתוכנית "מועצת החכמים"), אך נטשה זהרה תמיד מעל כולן. קרירה, חתיכית ובעלת דיקציה משגעת היא נראתה לי תמיד אידאל של עיתונאית אמיתית, כלומר כזו שאוהבת לצאת אל השטח למקומות מסוכנים, מדברת כל יום עם מקורות ברחבי הארץ ונשארת עד מאוחר במערכת. נטשה היא ההפך הגמור מהעיתונאי שאני נהייתי סוגר ראיונות בג'ימייל, מתרחק ממקורות וסקופים כמאש ומשתדל לצאת מהבית רק לטובת סיקור אירועי פנאי אזוטריים. נטשה אספה אותי במכוניתה לפנות ערב, דקות אחרי שיצאה מהמערכת של "7 ימים". להפתעתי הרבה היא היתה לבושה במכנסי חליפה ובחולצה פרחונית, שכן מנעוריי זכרתי אותה בג'ינס כחלחלים וחולצת טי-שרט נקייה. מיד פתחנו בשיחה נונשלנטית, כאילו היינו חברים מימים ימימה. היא סיפרה לי על סדרת הכתבות האחרונה שלה מצ'רנוביל, איך הסתובבה בעיר הרפאים עטופה בחליפה נגד קרינה, ועל תופעות הטבע המעניינות שאירעו בשל תאונת הכור האטומי. התרשמתי מאוד מהסיפור וסיפרתי לנטשה על כתבת אספני הסחלבים שעשיתי לפני כמה חודשים.

היינו צריכים להחליט לאן לנסוע. אני ניסיתי לדחוף לכיוון משחק טניס ומשקה במרכז הטניס ברמת אביב. ההצעה קסמה לנטשה, אך היא לא יכלה, היא צריכה להוציא את התינוקת לטיול. כשישבנו בפיקניק עם התינוקת החמיאו לי כמה עוברי אורח על התינוקת. רק עתה נפל לי האסימון שנטשה נשואה, ומיהרתי לוודא שבעלה עדיין בעבודה כך שלא יתפוס אותנו. נטשה אמרה שהוא חוזר מאוחר ועלינו אליה הביתה.

ישבנו על הבר הקטן במטבח ושתינו מיץ. האווירה היתה רומנטית וביקשתי מנטשה שתתקשר למקור כדי שאשמע איך זה קורה בפועל. היא התקשרה לבעל תפקיד במשרד הבריאות ושוחחה איתו מעט על ענייני תקציב. עכשיו נטשה היתה צריכה לראיין בטלפון איזשהו אדם לכתבה הקרבה שלה במוסף "7 ימים". נשארתי בסלון לבדי עם התינוקת. היא ניסתה לנשוך אותי. עכשיו הבנתי. לא נועדנו להיות יותר מידידים, אני ונטשה. היא כבר לא אותה ילדת פלא, וגם אני, אני איני אותו נער עוד. השארתי לנטשה מכתב חתום בדמעתי ויצאתי אל הערב החמים של רחוב לחובר.

הארמדיל

פוליגמיה בקשת קבלו את השלישייה הלוהטת: דפנה יודוביץ' ולירון שמם נפגשו בבר עם מולי שגב

דפנה: מולי שגב הוא האב החד הורי של התוכנית הכי מצליחה בטלוויזיה, האיש שלא מתמסר לשום דבר חוץ מעבודה ו/או אסף הראל. אבל הבחור הממושקף שעולה לבמה פעם בשנה בפעם המי יודע כמה בטקס פרסי הטלוויזיה, מודה במיומנות לאבי ניר רבתי ומסתלק בזריזות מהפריים? מולי שגב כל כך סקסי כי הוא לא עומד בשום קריטריון של ההגדרה סקסי.

שגב: "אני פנוי רק ביום שני בערב. אני יוצא מהמשרד בסביבות שבע-שמונה; אפשר ישר אחר כך". אני: "זה לא ראיון רשמי על נושא ספציפי. נראה לי שרק לשבור את הקרח ייקח לנו שעתיים". שגב: "שום שעתיים. זה לא ייקח שעתיים. ניפגש, תשאלי מה שאת רוצה לשאול, אני אענה; יתאים יתאים, לא יתאים לא יתאים". אני: "אבל..." שגב: "אין מה לנסות לדחוף לי אלכוהול בשביל שאני אוציא דברים".

איזה ייבוש. אם זה היה דייט אמיתי, מזמן הייתי פורשת. התקשרתי ללירון, חברת מערכת וחברה בכלל. קיוויתי לשמוע שיובל נתן, הדייט המיוחל שלה, נער קשת אחר, גם ממרר לה את החיים; אבל התברר שהמפגש עם נתן בכלל לא התרומם. "אין לי עם מי לצאת", היא רטנה.

אז ניסיתי לעזור. עברתי על שמות כל חברי הפאנלים של "מועדון לילה", "משחק מכור" ו"יציע העיתונות". מתברר שגם לונדון או קירשנבאום, רפי רשף, אברי גלעד, בן כספית ושילה דה-בר לא עושים לה את זה. לגיא רולניק ולטל פרידמן היא דווקא לא נשארה אדישה, אבל עד שהשגתי את המספר של רולניק מהעיתון המתחרה עבר לה.

לירון: "יצא לך דווקא נחמד עם מולי שגב. הוא מגניב". אני: "מה מגניב?! הוא אנטיפת". לירון: "הוא סבבה, סמכי עליי. הוא סתם באנטי לעיתונאים". אני: "קחי אותו. תצאי איתו את".

רק אחרי שנשבעתי 17 פעמים ש"היא לא נדחפת" והבטחתי לבוא לקחת ולהחזיר אותה מתי שהיא תחליט, לירון הסכימה להתקשר לשגב ולברר אם יש לו התנגדות שנעשה את זה בשלישייה. קבענו בארמדילו סרווסה. שלושתנו. שגב נראה נינוח בהתחשב בסיטואציה המביכה והתפנק על שליש ויינשטפן. להפגין סולידריות הזמנתי גם אני שליש. לירון, לעומת זאת, התעקשה להגיד מה היא חושבת על הבחירה של שגב: "וויינשטפן זאת בירה חלשה. לנשים", והזמינה גולדסטאר מהחבית. עשינו לחיים. הם התחילו עם נוסטלגיה והזכירו כל מיני שמות של חבר'ה מ"כל העיר". מאחר שעד אותו ערב נושאי השיחה היחידים שלי עם שגב נעו בין ההשלכות של מכרז ערוץ 2, תוכן שיווקי ורגולציה בעידן האינטרנט, מכתבות התעשיה שלי ל"פירמה", היה לי קשה לעשות את הסוויץ'.

בטח דנה מודן ורועי לוי היו עושים מטעמים מהמנאז' אה טרואה הייחודי הזה. עשרות בועות מחשבה מאוירות שממחישות את הפער בין מה שהפה אומר למה שהראש חושב היו מציפות את מסך הטלוויזיה. במקום שלושה מתבגרים מבולבלים שחולמים להיות מפורסמים ומוכנים לעשות כמעט הכול מול המצלמה שלושה אנשי תקשורת מחושבים שמודעים לכל מילה שיוצאת להם מהפה.

שגב הראה ללירון תמונות בנייד שלו, ושניהם נקרעו מצחוק. "תראו לי", סירבתי להישאר מחוץ לעניינים. "מי זה?" לא הצלחתי לזהות את המצולם. "זה דן מנו", הסביר שגב (בועה: "איפה היא חיה?").

התור לשירותים היה נסבל ואפילו נייר טואלט היה בשפע; אבל החזרה אל השולחן דרך עשרות בליינים שיכורים שמקווים לא לחזור הביתה לבד היתה מתישה. כשראיתי את מולי מגונן על הכיסא שלי בגופו, זה חימם לי את הלב. פרגנתי לו על ההתנהגות הג'נטלמנית. אבל הוא, למען הסר ספק, התעקש להיות מדויק: לירון ביקשה ממנו לעבור לכיסא שלי כדי שהיא תוכל להימנע משיחה טפילית עם ידיד עבר מישהו מ"כל העיר".

דווקא כשהתחלתי ליהנות וסוף-סוף מצאתי כמה מכנים משותפים עם שגב לדוגמה, שנינו לא אוהבים אוכל חריף; לשנינו יש אותו מחזיק מפתחות, רק שאני מסתובבת עם מפתחות לבית שלי ולבית של ההורים שלי ושגב מסתובב עם מפתחות לבית שלו ולמשרדים של קשת דווקא אז ללירון נמאס.

בדרך החוצה תפס אותי ביד בחור עם כתפיים ברוחב דלת של ממ"ק וקיסם לעוס בעצבנות בזווית הפה, והציע שאשאר. שגב, בסקסאפיל השמור רק לו, התקרב ולחש: "לכי על זה, נראה לי אחלה דרך לגמור את הערב".

לירון: יודוביץ' אשמה. היא השאירה לי פתח הזדמנויות. היא צלצלה היסטרית כדי לקבל עצות איך להרטיב את הדייט שלה, שמתגבש כמיובש. החשש הגדול היה שמולי, אדם הלוקה בתסמונת לא-משתף-פעולה-עם-התקשורת-העוינת, יוביל אותה לדייט בקפה ג'ו, ויודוביץ', שמכירה רק מכונות אספרסו ביתיות טופ קלאס, חטפה בחילה מהקונספט. אחרי כמה עצות שווא הכוללות את האופציה להזמין אייריש קופי, עלה בי הרעיון התימהוני לייצר שלישייה. זה תמיד מרטיב, וגם נותן לנו, בנות "פירמה", יתרון משמעותי.

אנחנו מגיעות לארמדילו באיחור אופנתי של 40 דקות בגין מצוקת חניה. מולי, שהפעם האחרונה שאיחרו לו היתה על הסט של "קרובים קרובים" ב-82', דווקא קיבל את האיחור בהבנה. מתחילה להיווצר שיחה ארעית למדי שמהר מאוד מתכוונת רק לנושא אחד. מולי, מתברר, מבלה 29 שעות ביממה בראול ולנברג 5, וכעת אינו מסוגל לדבר על שום דבר חוץ מהצאצא הפרטי "ארץ נהדרת". וכמו אמא טרייה, גם הוא מראה לנו תמונות בפלאפון ומשוויץ בפרי הגאווה. נורא כיף לעבוד שם, הוא מספר, כל יום בארבע הם שותים למברוסקו. בינתיים דפנה המשועממת מפגינה יכולות ריכוז של ילד ג'ינג'י שאכל ממולדה. אחת לכמה דקות היא קולטת שהיא ממש לא איתנו, אז היא מתפרצת עם שאלה תוקפנית. מולי, שבורך בראש בריא ("תפסיקו לעשן, זה יהרוג אתכן", "התמכרויות זו חולשה", "'ארץ נהדרת' זו תוכנית נהדרת"), הציע להזמין אוכל. הוא ניהל את ההזמנה באופן ממוקד והזרים לשולחן שתי צלחות דיפלניג נוסח רומניה, ואם חשבתם שספגטי הוא לא מזון מומלץ לדייט, דעו לכם שכדורי בצק חלקלקים שלא נכנסים בביס אחד הם גם לא בדיוק מחווה אסתטית. אם אינני טועה זה היה השלב שבו יודוביץ' איבדה את הליבידו שלה.

שגב קולט שדפנה מוצאת יותר עניין בשני הערסים ממול ומחליט לפתח על העניין כמה פאנצ'ים, תחום שיודוביץ' דווקא שולטת בו. אני, לעומת זאת, מפרשת את זה אחרת ומבינה ששום דבר טוב לא הולך לצאת מהאירוע הזה. אני שולפת את תוכנית ב' שהכנתי מבעוד מועד ומחסלת את המנאג' הכי יבש בתולדות הסהרה. אנחנו מתחלקות בחשבון (למרות שאת ההחזרים ודאי נקבל רק ב-2019) ומבקשות ללכת. מולי מלווה אותנו כמה מטרים, ונפרד ללא סנטימנטים. הדייט מוכתר ככישלון, אבל היי, לפחות הוצאנו ערב דרינקים על חשבון המערכת.

תן לו בסאט 1

ארי ליבסקר נמשך דווקא לבני ציפר, בלוגר "הארץ" ושנוא הציבור

כשהטילו עליי לפגוש את הדמות הציבורית שהכי מושכת אותי הדחקתי את הרעיון עד הדקה התשעים. שוב התקשרו לשאול אם כבר החלטתי את מי, אז ללא כל מחשבה מוקדמת הפה שלי מלמל "בני ציפר".

כשהסתיימה השיחה חשתי סחרחורת וערפול מסויים. רגע, אני מסכן את עצמי. מה אני צריך להסתבך עם חצי עולם ולהכניס את ראשי ישר לקן הצרעות ולסחוב אחריי שק של התנקמויות. למה, לכל הרוחות, אני צריך את זה. הייתי צריך לבחור באילנה דיין, ללא ספק אשת תקשורת שיש עליה קונסנזוס מקיר לקיר. אז למה בחרתי בציפר הזה, אדם שלתמוך בו, וכל שכן להימשך אליו, נחשב בחוגים מסוימים כמו להצהיר שאתה בעד אחמדינג'אד. ואחמדינג'אד לא מעניין אף אחד באמת, חוץ מכמה מנהיגים ציניקנים ועיתונאים שעושים עליו קריירה תקשורתית ופוליטית. ציפר, לעומת זאת, פשוט קורע ללא מעט מתחסדים צבועים את הישבן הקפוץ שלהם וגורם להם לנוד באי נוחות בכיסא שעליו הם שומרים מכל משמר.

אני כבר רואה את המבט הלא מרוצה של אמי בזמן שהיא קוראת את הכתבה. למה דווקא באדם שכותב כאלה דברים בחרת? לא קראת מה הוא כותב? ואז היא תמנה סדרה ארוכה של פרות קדושות שאיש לפניו לא העז לנפץ.

אני גם יכול לשער את התגובה של מכרה ותיקה שלי, דמות מוכרת בעולם האמנות שעסוקה לאחרונה בפענוח טקסטים של לקאן. "באמת, זה לא רציני, ארי. איש שכותב את הבלוג שלו ברמה כל כך שטוחה ואינפנטילית. ממך ציפיתי ליותר". ובדמיוני, ורק בדמיוני, אני עונה לה בכנות ציפרית אופיינית שעד כה היא לא הצליחה לנסח מחשבה אחת שלה בצורה כה בהירה ופשוטה כמו ציפר.

בידיעה בווואלה שדב אלפון הולך להיות העורך הראשי של עיתון "הארץ" הופיעו לא מעט טוקבקים שהמליצו לאלפון שהדבר הראשון שעליו לעשות בכניסתו לתפקיד הוא לפטר את ציפר.

אותי זה מאוד שעשע. כשנציג מכירות של עיתון "הארץ" עצר אותי בכניסה לאוניברסיטת תל אביב וניסה לשכנע אותי לעשות מנוי אמרתי לו בסבר חמור: "תגיד לממונים שלך שאני אעשה מנוי רק אם ציפר יפוטר".

רצה הגורל והדייט בינינו התקיים בבית נעוריו בשבעה על אביו, שאותו הספיד בפוסט המרגש "מת אבא, אבא זקוף הגב שלי". ישבנו על שתי כורסאות זה לצד זה בסלון שהרהיטים בו הובאו מטורקיה. פגישתנו הזכירה לי מפגש פסגה של מנהיגי הליגה הערבית. אולי זה היה בגלל הריהוט, אולי בגלל ציפר. אמרתי לו שאני גולש לבלוג שלו באופן קבוע ומעריך את הכנות ואת האומץ, גם אם פעמים רבות אני לא מסכים איתו, בייחוד בנושאים הקשורים לשנאתו לחרדים ובאליטיסטיות התרבותי שלו.

הוא השיב שלפעמים גם הוא נבהל כשהוא קורא מה כתב. לשאלתי אם לפעמים הוא מתחרט על דברים שכתב הוא ענה בחיוב והוסיף שהוא עומד מאחורי כל מה שפרסם. אתה לא חושש לשרוף גשרים? "כן", הוא ענה. "ברשימה שפרסמתי במוסף 'הארץ' מהאירוע הספרותי בפריז שרפתי לעצמי הרבה גשרים, בייחוד כמי שעובד כעורך הספרותי של 'הארץ'. אבל כזה אני, כשאני רואה עוולות וצביעות הצורך לכתוב משתלט עליי והוא חזק מהפוליטיקה". הוא גם הוסיף שהיה יכול להיות יותר חריף בביקורת שלו על הסופרים שנסעו לסלון הספרותי בפריז.

קשה היה לו לראות את המראה הגרוטסקי שסופרים מוכרים את עצמם בעבור כיבודים. הכעס שלו הופנה פחות כלפי א"ב יהושע, שמציג את מה שהוא, ויותר כלפי סופרים צעירים כמו רון לשם. "רוב הסופרים שהיו שם מסתתרים תחת המטרייה של ישראל. כלומר מוכרים את הספרות שלהם כאילו היתה גלויה מייצגת של ישראל. אבל אם אתה חושב על זה, מעט מאד סופרים בהיסטוריה היו ביקורתיים באמת. לכאורה בלבד, כולם מבקרים את הכיבוש. אבל זה גם חלק מהמשחק של למכור את ישראל בעולם. חושבים שבזה הם רוחצים את ידיהם על מנת להראות לעולם שהסופרים כאן עוסקים בכאילו ביקורת על המדינה". הנייד של ציפר, שהיה בכיסו, צלצל כמה פעמים. הוא לא הסתכל מי התקשר אליו, השקיט את השיחה ולא ענה. לבסוף קראו לו לחדר השני כי מישהו חיפש אותו בטלפון הקווי. כשחזר אמר שזה היה דב אלפון שנמצא בימים אלה בסבב שיחות עם העורכים הבכירים של עיתון "הארץ".

ציפר סיפר לי שכתב בזמנו ביקורת לא אוהדת על תוכניתו "נספח תרבות": "לא ידעתי אז שהוא יהיה העורך הראשי. אבל אין מה לעשות, ככה זה כשאתה עוסק בביקורת. מאוד מקווה שזה לא יזיק לי".

גם אני מקווה שאלפון ישאיר אותך, בני ציפר, וייתן לך להיות בדיוק מה שאתה, לטוב ולרע. לכל הפחות שייתן לך לכתוב את הבלוג, שהוא ללא ספק הדבר הטוב והמעניין ביותר שאני מכיר היום בתקשורת הישראלית.

שחור זוהר

מורן שריר הביא גולדסטאר לדורין פרנקפורט והצליח לפלרטט מעט

דורין פרנקפורט היא בקלות אחת מחמש הנשים הכי קוליות שפגשתי בחיי. לצערי היא לא תוכל לומר את אותו הדבר עליי כי היא הסתובבה עם תיסלם כבר ב-1980, וזה כבר מכסה לה חמישייה פותחת + יזהר אשדות מתחמם על הספסל. בדיוק מהסיבה הזאת הראיון/דייט שלנו אינו סימטרי.

יש עוד כמה עניינים קטנים. למשל העובדה שאנחנו נפגשים בלב האימפריה הדרום תל אביבית שלה שכוללת את הלשכה, את חנות המפעל וחלל ייצור גדול שבו נתפרים בגדיה. ביני לבינה רובץ שולחן גדול, ואם אחד מעשרות עובדיה היה מציץ הוא היה משוכנע שאני בראיון עבודה אצל הבוסית. אז אני מגיע למפגש בעמדת נחיתות. לא נורא, אני רגיל לבוא כאנדרדוג ולהפתיע. כל חיי נלחמתי עם הגב לקיר.

דורין פרנקפורט מקבלת אותי במשרד שלה בבגדים שחורים (מפתיע!) ובמשקפי ראייה כהים. העור שלה לבן ונקי כמו מסמך וורד חדש. אני מגיע עם שני בקבוקי גולדסטאר, לי ולה. "עכשיו כבר ראיתי הכול", היא מתפעלת, "מעט אנשים יכולים להגיד שהם הפתיעו אותי".

מה, בירה לראיון? זה נראה לי הכי בסיסי.

"לא, זה בסדר גמור. אם אתה רוצה, יש גם וודקה בפריזר". אני לא שותה וודקה אחרי ארוחת צהריים.

"מה, קראת שאמרתי שסמים זה לא בשבילי אבל אלכוהול תמיד כן?"

לא שמעתי את זה, אבל יכולתי לנחש. לאן את הולכת לשתות?

"מה, ברים וכאלה? אף פעם לא הייתי בן אדם של ברים. בכלל, אני לא מבינה למה צריך לצאת בשביל לשתות".

את יודעת שלשתות לבד בבית זה סימן ראשון של אלכוהוליזם.

"לא לבד, אבל כן בבית. אין לי שום סיבה לשתות לבד, זה לחלוטין חסר טעם. הרי בשביל מה שותים אם לא בשביל שהפיות ישתחררו?"

וזו בדיוק הסיבה שהבאתי איתי את השתייה. אלכוהול, הלובריקנט החברתי, אמור לשבור את הקרחון שניצב ביני ובין אופנאית הצמרת. שניות אחרי שאני מתיישב קופצת עליי החתולה המשרדית ומתכרבלת על ברכיי. כל משך הפגישה אני מלטף אותה כאילו הייתי נבל בסרט של ג'יימס בונד, מה שהופך את הסיטואציה לטיפה יותר אקסצנטרית. הצלמת משתדלת להרגיע את פרנקפורט ואומרת לה שהיא בחדר על תקן מלווה, למקרה שאתנהג בצורה לא נאותה.

"אני באה בימים", אומרת דורין, "אם מישהו צריך להיזהר, זה הוא". אני מעיר לה שהיא לוקה בגילנות (אפליה על בסיס גיל) רק בגלל שאני צעיר ממנה בכ-30 שנה. פרנקפורט, שנלחמת שנים בגילנות ואפילו גייסה את אביה לדגמן לה בגיל מבוגר, מסכימה איתי שהתופעה המכוערת עובדת לשני הצדדים ושיש לשמור גם על כבודם של הצעירים. היא מסבירה לי שהיא נולדה אדם מבוגר, ורק עם השנים הגיעה לגיל האמיתי שלה. אני מנסה לברר איך זה להיות אמא קולית.

"אתה מדבר עם בן אדם שקם כל יום ברבע לשבע בבוקר", אומרת פרנקפורט בניסיון לטשטש את דימוי הבליינית.

מה עושים ברבע לשבע בבוקר?

"בדיקות דם, לא? כשאומרים לי רבע לשבע בבוקר, אני ישר חושבת שזה זמן שעושים בדיקות דם. אבל מאז שנולדו לי התאומות אני קמה כל יום מוקדם, ולא משנה שהן כבר בנות 17. זה הדבר הכי קשה בלהיות אמא. את העניין הזה, של לקום כל בוקר מוקדם, לא חשבתי שאצליח לעשות".

אז זה גם אומר שאת הולכת לישון בשעות מבאסות?

"לא, לישון אני הולכת כרגיל"

מאוחר? "כן". אז מתי את ישנה?

"התרגלתי בלי. אני לא צריכה לישון הרבה. נראה לך שאוותר על הלילה?"

מה יש בלילה?

"הכול. הלילה קסום, הכול בו יותר עדין, רגוע, אינטימי. כולם יפים יותר".

זה בגלל שחושך ולא רואים שהם מכוערים.

"יכול להיות. אתה לא אוהב את הלילה?"

אני מאוד אוהב, אני מחכה כל יום שיחשיך.

"נו, אז אתה כמוני. איזה כיף בלילה".

פרנקפורט מספרת לי שבעבר היא חיה עם הדר גולדמן (אז מוזיקאי בהרכב סיאם והיום גולדמן מזרמון גולדמן). מיד אוחזת בי קנאה מטורפת. לא בו דווקא, אלא בשניהם, בסיטואציה. דורין פרנקפורט והדר גולדמן זו קלישאת אייטיז מתבקשת, ואני כל כך הייתי רוצה להיות שם. בלילה, כ-12 שעות אחרי המפגש איתה, אני מתעורר חזרה לחיים ומנסה להעלות את הדייטון על הכתב. אני נזכר בפרט הביוגרפי על פרנקפורט-גולדמן ונופל עליי דכדוך. אני לא יודע מה יותר פתטי, להתגעגע לעבר שלך שלעולם לא יחזור או להתגעגע למשהו שמעולם לא חווית אלא רק קראת עליו. יש לי הרגשה שבאותם רגעים, קרוב לשלוש לפנות בוקר, דורין פרנקפורט ערה אבל היא לא עוסקת בשיט הזה. היא בטח דואגת עד בחילה לקמיע וקיאן, התאומות בנות ה-17 שלה, ועושה מה שהיא לא עושה עם בן זוגה הצלם הגזעי מיקי קרצמן.

רגע, לפני שאני הולך את חייבת להגיד לי מה הצבעים של הקיץ הקרוב.

"אין לי מושג".

אז לא זרחני כמו שכולם אומרים? "אצלי בטוח לא".

אני ונערת סטנלי פישר

נישואי תערובת? חכים בשארה מאוהב בנועה קולפ, כתבת הכלכלה הדתייה של ערוץ 10

"אוקי, אבל אני חייבת מקום כשר", אמרה נועה קולפ, כתבת הכלכלה של ערוץ 10, לאחר שהסכימה להיפגש איתי בתל אביב. קבענו בגינזבורג ברחוב אחד העם, מעוז סצנת הדייטינג והמינגלינג של רווקים ורווקות דתיים מכל הארץ. חיכיתי לה שם לבוש בחליפת הזארה השחורה שלי, שעות ספורות לפני כניסת השבת.

היא הופיעה בשמלה לבנה קצרה (לא קצרה מדי), קארה שחור ומשקפי שמש גדולים. צלליות סגלגלות עיטרו את עיניה הגדולות וחיוך רחב חשף סט מושלם של שיניים צחורות. "מדהים אותי שחילונים מגיעים למקום הזה למרות שהוא כשר", אמרה והושיטה יד. חששותיי מאיסור נגיעה התבדו. היה צריך קצת דיבור על כלכלה כדי לשבור את הקרח. כלכלת ארצות הברית שוקעת ומאיימת לגרור את כולנו איתה לאבדון, סדקים רחבים נפערים במודל הקפיטליסטי וחייבים לבחון חלופות חדשות, הטחתי בקולפ, אבל היא סירבה להתרגש. "מוקדם מדי להספיד את ארצות הברית. זאת אומה שיודעת לתקן במהירות את הטעויות שלה". ואכן, השאלה נועדה לבדוק אם גם היא נמנית עם חסידי הנאו-ליברליזם הכלכלי שפשה במיינסטרים הישראלי, בפוליטיקה ובתקשורת.

"מיהו מילטון פרידמן בשבילך?" יריתי לפני שדיברתי איתה על אלוהים. "הוא לא הובן כהלכה, חסידיו פירשו אותו בחומרה. הוא אפילו התנגד להפרטות במקרים רבים". אבל חפירה נוספת בנושא גילתה שאמונה של קולפ בקפטיליזם האמריקאי אינו מוחלט. "האמריקאים הוכיחו שכשצריך להתערב בכלכלת השוק, מתערבים. כואב לי שמיליוני עניים בארצות הברית הם לא סיבה להתערבות".

וכך נגלה צד באישיותה של קולפ שאינו מקבל ביטוי מובהק בדיווחיה על סטנלי פישר ובן ברננקי. היא מאמינה ב"קפיטליזם רגיש" שבו הממשלה מתערבת לטובת העניים, משהו בין אדם סמית והרב קוק. בייחוד היא מודאגת מהפרטת האקדמיה ומהפגיעה בחוגים למדעי הרוח באוניברסטאות, שם למדה. "יש רק מורה אחד לחתית בישראל", מחתה. ומעבר לכול, כיהודייה מאמינה, הוא כופרת בחומריות של ימינו, "יש לי בעיה עם התפיסה שככל שנהיים עשירים יותר, נהיים יותר מאושרים". שעה של שיחה חלפה, ועברנו לבר. זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי לפצח את דמותה של הכתבת הדתייה עם הטון הדידקטי והמראה הצועני. מה יש בה חוץ מדיווחים על מדדים וריביות? קשה לזהות את דתיותה של קולפ מפריים המותן ומעלה בטלוויזיה, אבל היא דתייה למהדרין, בוגרת ישיבת בני עקיבא ברעננה.

ב-27 שנות חייה היא הספיקה רבות, ואף חוללה מהפכה קטנה. היא עשתה היסטוריה כשהיתה הדתייה הראשונה שהתגייסה לגלי צה"ל. לאחר שנים שבהן ערכה את יומן הבוקר "בוקר טוב ישראל" והגישה את המשדר "24 היום שהיה", היא גויסה למערכת החדשות של ערוץ 10, תחילה ככתבת לענייני דתות ולאחר מכן ככתבת הכלכלה. בעברה כתבה גם לעיתון "הארץ" ול"מקור ראשון". בד בבד השלימה תואר ראשון בכלכלה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. ההורים לוחצים עליה להתחתן, אבל היא נהנית מרווקותה בדירתה בירושלים.

מאחורי חזותה הקשוחה מסתתרת נפש אמנותית. היא רוקדת פלמנקו, מנגנת בפסנתר ומבקרת קבועה במוזיאונים. עיניה בורקות כשהיא מדברת על בטהובן, על מאטיס ועל הגלריות בברלין. באותה נשימה היא מזכירה גם את נורה ג'ונס, מרסדס סוסה ובוב דילן. אישיות מרובת סתירות. המפגש הקצר איתה רק הגביר את הסקרנות כלפיה. מה היא קוראת בשבתות? מה דעתה על אברום בורג? קבענו להיפגש שוב בירושלים, שם יש יותר מקומות כשרים.

ניפגש בצומת ספרים

סטלה קורין-ליבר אמרה לרם אורן שהיא רוצה להיות כמוהו

לא קראתי אף ספר של רם אורן, אבל אני רוצה להיות רם אורן כשאגדל. סופר מתלהב, שמח וחרוץ של רבי מכר. לא עמוס עוז, לא דויד גרוסמן, ולא חשוב מה מבקרי ספרות יכתבו. הוא (גם אני) רק רוצה להיות מרתק, מנתק, אקטואלי, מוכר ומרוויח.

תשע בבוקר. מטילדה במעוז אביב. קפה הבית של אורן. התלבשתי יפה והגעתי עשר דקות קודם, תפסתי פינה. הוא מגיע בדיוק בדיוק בזמן. צעדים חפוזים, מכנסיים שחורים נוחים, טי-שרט שחורה רכה שעברה כביסות. נוח לו עם עצמו. אני קפה. הוא מיץ פירות. אני תרנגולת מתרגשת, הוא משחק נונשלנטי, אבל המחמאה בהחלט מוצאת חן בעיניו.

עד שהגיע הספיק שעה התעמלות וזמן כתיבה. אני התעוררתי וקראתי עיתונים. בן 72, גוף צעיר, מוקפד, עיניים מתלהבות, הכול במהירות, מין קוצר רוח, מדבר מהר, הולך מהר, חושב מהר. אין זמן, צריך להספיק עוד 200-100 ספרים לפחות. בכל זאת, מקשיב, מסתכל בעיניים, לא מרוכז בעצמו.

אין קסם בהצלחה. הוא עובד 14 שעות ביממה. לא טלוויזיה ולא עיתונים, למרות שמגיל 15 הוא ב"ידיעות אחרונות", העורך המיתולוגי של המוסף השבועי. מרגיש את ההצלחה, "אבל ככל שהיא גדלה מצבי יותר קשה", הוא אומר. "זו הזרקה היישר לווריד. זה מפחיד".

אחרי שעתיים המסקנה קשה: בשביל כבוד צריך לעבוד. ולסבול. לכתוב ספר זה רק החלק הקטן. החיים זה לחזר על פתחי המו"לים, להתחנן, לראות זלזול, להרגיש כאב של טלפונים נטרקים בפרצוף, למחוק את האגו, להיעלב ולבלוע, להתחנן ליחצ"נות, שנה אחר שנה, כנגד כל ענקי המו"לות שפעם זרקו את כתבי היד של אורן והיום אוכלים לעצמם את הלב. אגב, שני הספרים הראשונים שלו עדיין מונחים במגרה. אף אחד לא רצה אותם, אז הוא המשיך לכתוב עוד ועוד.

האם גברת שכמותי יכולה לעמוד בעלבונות חוזרים כפי שאורן מתאר אותם? "אם זה בדמך", אומר הגורו, "אז כן. אני כל החיים, מאז שהייתי ילד, בער לי, רק רציתי לכתוב ספרים. חלמתי שיהיה לי מדף עם ספרים שלי בשפות שונות. זה אכל אותי. אז בלעתי הכול. את כל העלבונות". בשלב זה הוא בא עם הצעת ייעול לסופרת החולמת: "תתחילי לכתוב מהספר ה-20. כאילו כבר כתבת וכבר הצלחת. יהיה לך יותר קל".

צבי ישראל

עוד שדרן חדשות מערוץ 10 נפל שדוד: רותי זוארץ וצביקה יחזקאלי החליפו סמסים רוחניים

לצביקה יחזקאלי יש את המבט הזה בעיניים. מבט של ילד מורעב שגילה את הלעיסה, מבט מלא ערגה ותשוקה וגם תום. למרות שברור שמזמן הוא השלים את מכסת הראיות שראה שמוססו כל תקווה לתום, עדיין יש לו את זה. הוא קושר את זה להיותו כתב שטחים במקור וזה שהוא מביא את הראייה הזאת משם. השנה קרו לו הרבה דברים. קיצוניות תמיד אפיינה את יחזקאלי, שלובש רק שחור (ולבן ביום שבת). הוא כמעט עבר לערוץ 2, הוא עבר בריש גלי לצד הרוחני של המפה, והוא התחתן. והכול באשמת אל-קעידה.

"ככל שאתה רואה יותר, אתה מבין את עצמך", הוא מסביר. "אני מסתכל על כל תהליכי האיסלאמיזציה שקורים בחברות האיסלאמיות, עם אל-קעידה, וזה גרם לי להסתכל על הצד הזה שלי בחיים. הגעתי למסקנה שאנחנו בתור עם לא יכולים להסתמך רק על הזהות הישראלית, אלא חשובה הזהות הלאומית היהודית שלנו. עם השנים התחלתי להבין כמה מסובכת התמונה. כמה זה לא פשוט כמו שהמנהיגים שלנו מציגים את זה. מדובר בעיקר בשורשים דתיים. לא נוכל לשרוד את הסיבוב מול האיראנים אם לא תהיה אמונה".

נהיית ימני?

"מה פתאום. לא ימין ולא שמאל לא מבינים ערבים. שמאל לא לומד את שפתם וימין ופועל מתוך הדחקה. הפתרון הוא לא ימין ולא שמאל, אלא להבין מה חשוב לצד האחר. מה חשוב לערבי, לאיסאלם. לתת את רצועת עזה לאבו מאזן כמו שהיא ניתנה זו טעות. אסור לנו לראות את השלום כפי שהוא הולך להיות, והוא לא עומד להביא פירות של אהבה. השלום עם מצרים יכול להיות מוגדר קר, אבל הוא יציב. זה שאנחנו שקועים בתרבות אמריקאית זה לא אומר שהפתרון הוא אמריקאי".

אם יציעו לך להיות יועץ לענייני ערבים לראש הממשלה?

"לא מאמין בשינויים מתוך מערכת. רק מתוך מודעות".

מרגיש שעשית מהפכה?

"לא רוצה להעיד על עצמי. אני יכול לדבר על אלמנטים חדשים בסיקור על המסך. אני רוצה להאמין שעשיתי".

ובכל זאת, עם כל שביעות הרצון, כמעט עברת לערוץ 2 להיות מגיש והיית נוטש את השליחות שלך.

"בהחלט לא תכננתי לקריין רק טלפרומפטרים. אני חושב שלמגיש יש יותר כוח מלערביסט, אם המגיש מודע לכך".

אז תכננת להכניס את המודעות הזאת שאתה מדבר עליה דרך הדלת הקדמית? "ברור. ראיתי את זה כסמן. הרי ערוץ 2 לא בחנו את האפשרות שאני אשב לצד יונית בגלל עבודתי כקריין, אלא בגלל המוצר שאני עושה. הם בהחלט לא בחרו בי בשל כישוריי הקרייניים".

כל המהלך גרם לך נזק?

"לא. אני חושב שראודור בנזימן המנכ"ל יצא גבר עם מילה. ההשעיה היתה בגלל הרעש שהם ראו שזה עשה. הרי הם ידעו על המהלך, אני יידעתי אותם שערוץ 2 מעוניינים, אבל כשהם ראו את הבלגן שזה עשה הם היו חייבים לצאת במהלך, השעו אותי, קלטתי, הבנתי. ערוץ 2 לא עמד בדד ליין שבו הייתי צריך להחזיר תשובה, ועובדה שעד היום הם לא החליטו, ואני הודעתי לערוץ 10 שאני נשאר. אני אמנם אדם שאוהב סכנות ואוהב ללכת על הקצה, אבל יש גבול".

עברת גם שינוי רוחני?

"השינוי הוא לא מאדם לא רוחני לרוחני, אלא ליותר. תמיד התעניינתי בתורות המזרח. למדתי יוגה, זן, בודהיזם. השאלה היא עד כמה אתה רוצה להיות רציני בזה או להיטחן במטריקס בלחץ וברעש או שבא לך שינוי אמיתי. אז לך תהיה יהודי, לנוח בשבת, לאכול רק מה שצריך, כל התורה היא 'ואהבת לרעך כמוך'. זה שיא הרוחניות. והאמת היא שהחלטתי להקים משפחה, ולא בא לי שזו תהיה משפחה עם 'כוכב נולד' ביום שבת, אלא לצאת לטבע ולא רק בשבת".

בסוף תהיה איש אדמה עם זקן?

"אולי עוד 15 שנה. דוס זה רק דימוי. זה בלב".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות