אמנון וולף מחפש אגו

וולף: "זו סדרה שאני יותר מחובר אליה בגלל התכנים. ככל שאתה נמצא יותר זמן במקצוע, אצלי לפחות, יותר ויותר אכפת לי באיזה חומרים אתה מתעסק. כשאתה גומר את הלימודים אתה אומר לעצמך 'אני אעשה הכול כדי לצבור מעמד, כסף' אך ככל שהתבגרתי, יותר אכפת לי מהאמירה, מההקשרים. וזה קשה, כי הבן-אדם צריך להתפרנס, ורוב הדברים שנעשים היום הם לא דברים שאתה יכול לומר בלב שלם 'בואנ'ה אני עומד מאחורי זה'".

"יש לי ילד, ואני צריך להתפרנס. אם הייתי מגיע לאותו צומת דרכים שהייתי בו, הייתי עושה את אותן בחירות. כי זה מקצוע שבוחר אותך, ולא אתה אותו. היכולת שלך לברור היא לא גבוהה יחסית, ופה, בסדרה קרה מקרה נדיר של חומר שבעיניי הוא מאוד משמעותי עם אמירה. בתכל'ס מה שרוצים היום זה 'הישרדות', בחורות עם סיליקון, טלנובלות, חומרים שאפשר לצלם פרק ביום. בוא נלך למכנה המשותף הנמוך ביותר, ופה יש תעוזה".

ולתחושתך, קיימת זילות גם בסדרות הדרמה?

"בסדרות הדרמה, הרמה אמנם עלתה, אבל בעיניי עדיין לא מספיק. אנחנו עובדים מאוד חזק על טרנדים. עכשיו יש טרנד של סדרות של חבר'ה בני 30, שמחפשים זוגיות, אהבה, והכול נראה אותו דבר. אמנם, אם הייתי נקרא לדגל, סביר להניח שהייתי עושה גם סדרות כאלה. אבל פה ב'כוונות טובות' ישנה נגיעה בחומר שונה, מאתגר.

"מה שאירוני כאן, זה שהתפקיד שלי בסדרה הוא מנהל תוכן של ערוץ טלוויזיה. זה מצחיק, כי הדיאלוג של עושי התוכנית בסדרה זה אותו הדיאלוג שהיה לאורי ברבש, במאי הסדרה עם הערוץ. זאת הייתה מציאות בתוך מציאות. פתאום, כאשר הייתי צריך לשחק בדיאלוג הזה, אמרתי לעצמי 'מה אני צריך להתעסק בזה, להתאבד על תוכנית עם ערבים ישראלים. סדרה שמדברת ערבית תפיל את הרייטינג לרצפה'".

לחנך את הקהל לגורמה

אמנון "מאשים" את עצמו בראייה נאיבית, שעל-פיה אם אתה עושה דברים איכותיים, אתה מחנך את הקהל לאוכל גורמה, והוא יתמכר לזה. "מעניין אותי לעשות דברים אם אמירה פוליטית-חברתית. למשל, עשיתי את 'ההסדר' של יוסי סידר, שזה היה עם ערך מוסף. עשיתי את הקומדיה 'הוא והיא', ונהניתי. הקומדיה עניינה אותי בדרך אחרת. אולי היה פחות ערך מוסף, אבל היא הייתה כתובה היטב, והיה לנו מפגש טוב עם במאי. לכן, אני מקנא בתסריטאים שיש להם יכולת ליצוק תוכן, לא שאני ממעיט מערכו של השחקן, זה כיף, אבל היכולת ליצור יש מאין היא מעניינת יותר".

אתה לא סופר-סטאר, ואף פעם לא קיבלת תפקיד ראשי. זה מפריע לך?

"זה לא מדויק. ב'בני בני ילד רע' שיחקתי בתפקיד הראשי, וגם ב'הוא והיא' הייתי שחקן ראשי. אבל לא חורה לי שאני לא סופר-סטאר, כהוא זה. אני משתדל בעבודה כמה שפחות להתעסק באגו, כי תמיד יש במה ובמי לקנא. אני מסתכל על המקצוע הזה באופן יותר רחב. תמיד יש לי עבודה, והתפרנסתי מהמקצוע".

איך תסביר את זה שתמיד התפרנסת ממשחק?

"יש לי הרגלי עבודה מאוד טובים. אני סוס עבודה ויש לי משמעת עצמית. אני בא תמיד מוכן, אני מסור. משתדל לערב בעבודה הומור ורגש. לבוא לחומרים רציניים עם הומור, ולבוא להומור עם סוג של רצינות. אני חושב שאני מאוד נורמלי, שזה די נדיר במקצוע הזה. אבל אני לא פלקט, אני פשוט מביא משהו בריא וישר לעבודה".

עם תכונות כאלה, איך נעשית בכלל שחקן?

"לא יודע. לא פעם שואלים אותי את השאלה הזאת. אני אוהב את המהות, לא את המסביב. אני לא חיית מסיבות, לא רוצה להיות תלוי באגו של המקצוע, ולהיות תלוי במחשבה 'רוצים אותי או לא'. אני אוהב לשחק את האתגר, אוהב לחפש. זה בעיני הדבר המהותי, ואני אוהב להתמסר לו".

אם לא היית שחקן, מה היית?

"זו שאלה שאני שואל את עצמי הרבה. יכול להיות שבגלל זה אני עדיין שחקן. אני מאוד אוהב היסטוריה. אמי הייתה מורה להיסטוריה. אני אוהב להתעסק עם אנשים, אבל גם תסריטאות מעניינת אותי. בימוי זה משהו שהתחלתי לחשוב עליו. אבל זה מהפן של היכולת שלך להשפיע יותר ולא להיות רק מובל, אלא גם להוביל. זה אמנם יותר כאב-ראש, אבל יותר מאתגר".

באיזה תחומים אתה מעוניין להשפיע?

"הרבה נושאים חברתיים מעניינים אותי, ואם לא הייתי שחקן הייתי מתעסק בהם. למשל, נושא העלייה לישראל תמיד עניין אותי, ובסוף הגעתי לתיאטרון גשר, שהוא של עולים, וגם קשרים בינלאומיים. סבא שלי היה לוחם של 'השומר' וגם היה בש"י, שזה השב"כ הראשון, והוא היה גם מוכתר של הערבים וקונה אדמות. אבי היה פרופסור לחקלאות.

"ההתעסקות הזאת עם האדמה נמצאת אצלי בדם. יש משהו במשחק, שכל הפוקוס מונח עליך, ולשחקנים יש הרבה התעסקות עם האגו, עם עצמך. לעומת זאת, ישנם מקצועות שבהם אתה יותר יוצא החוצה מעצמך, ופועל למען הקהילה, וזה חסר לי. פה ושם אני מתנדב, אבל זה תמיד נראה לי לא מספיק".

עולם שבו הכול מעגלים

וולף מגלם בסדרה תפקיד טעון כחוזר בשאלה וכבעלה של אישה שסובלת מדיכאון שאחרי לידה. "הייתה לי התלבטות בתפקיד - עד כמה אני צריך להראות במשרד מה אני עובר בבית, ועד כמה אני צריך להראות בבית מה אני עובר במשרד. בסופו של דבר, החלטתי יחד עם אורי ברבש, שצריך להיות קו משותף, אבל הוא צריך להיות קו שבעבודה הוא ענייני, החלטי, ושהמנהל יורה את תשובותיו כמו חיצים. יש לו הרבה דילמות ובעיות להיות נשוי לאישה עם דיכאון אחרי לידה, והוא חזר בשאלה, ויש לו נתק עם ההורים שלו, וכשהוא צריך את העזרה של אמו, אין לא את זה. זה אדם שנלחם בכמה חזיתות, לכן זו דמות מעניינת, היא לא פלקט".

האם התחברת אל הדמות?

"לא נתקלתי בקושי להתחבר אליה. אבל במשחק אתה לא צריך לרצוח כדי לשחק רוצח, צריך לדמיין דברים. היו לי קשיים בחיי האישיים, כשאבי נפטר. קשה זה דבר סובייקטיבי. לא צריך שמישהו ימות לך, כדי להרגיש עצב. בסך הכול הדמות שלי מנסה לא להתפרק, אלא להיות סלע איתן מול ההתפרקות של האישה, ולזה אני מתחבר. כי אני תמיד מנסה להרים אנשים שנופלים. לא שהיו לי מקרים קיצוניים".

אתה נראה טיפוס אנטי-ברנז'אי בעליל

"זה נכון. אני לא ברנז'אי, ואני לא דופק את הראש עד שלוש בבוקר, כי אני צריך לקום לטפל בבני. יש לי חברים שחקנים, חלקם טובים מאוד, שאצל כולם העניין של עבודה יותר שולי. ויש לי חברים טובים, שהם חברי ילדות".

*אני חייבת למצוא משהו שיגדיר אותך אישיותית כשחקן ועד כה זה לא קל. בוא ננסה מכיוון אחר. מה עם מחיאות הכפיים בסוף ההצגה? אתה אוהב אותן? אוהב את תשומת הלב?

"אני יודע שזה יישמע מוזר, אני אוהב את מחיאות הכפיים, אבל מהרגע שאני מסיים את ההצגה, הרצון החזק שלי הוא לא להיות שם. אני הראשון שעוזב את המתחם. כן, אני צריך את ההכרה בכישרוני כמו כל בן-אדם אחר, אבל משתדל לא להיות אובססיבי. יש מלכודת במקצוע הזה, שאם אתה מפקיד את האושר שלך במה שאתה עושה או לא, אז חייך יכולים להיות מרים וקשים. כי במשחק אתה פעם למעלה ופעם למטה".

מאיפה ניסיון החיים הזה?

"גדלתי בסביבה בריאה, אז חושיי ערים לזה וההיגיון אומר לי להסתמך על דברים שיעשו אותי מאושר. זה קשה בתקופות שיש הצלחה יותר גדולה, כי אז אתה מתמלא, ואחר-כך אם אין לך את ה'היי' הזה, זה קשה. שיחקתי בפריים-טיים, הופעתי בחו"ל, אבל זה עולם שבו הכול מעגלים, ואני משתדל להחזיק במושכות".