אסתר שניידר מפגישה עולמות / ביקורת אמנות קציעה עלון

אסתר שניידר, "שין שין", גלריית המדרשה ; האמנית פורשת על קירות הקוביה הלבנה של חלל הגלריה שלל ציורים העשויים צבעי מים וגואש, המנכיחים רפרטואר הנוגע באתרים המהדהדים דתיות מזרחית

אסתר שניידר פורשת על קירות הקוביה הלבנה של חלל הגלריה שלל ציורים העשויים צבעי מים וגואש, המנכיחים רפרטואר הנוגע באתרים המהדהדים דתיות מזרחית: דיוקנו של הבבא סאלי, ספר חתום, נר, דקל, מבנים מעוגלים וגבוהים המזכירים צורת מינרט, עין מאופרת עטויית רעלה, כד שבור, פתח חסום אבני גזית. ציוריה של שניידר מעניקים לכל אייקון מעמד בלבדי, מוטען סמליות. אפילו חפץ "חילוני למהדרין" כחבל פשוט המפריד בין חללים, הופך תחת מכחולה לחפץ בעל הילה הנדמה לתשמיש קדושה כלשהו.

המכלול הציורי יוצר תחושה של מנעד של חפצים בעלי מטען קבלי מיסטי הנפרשים בפנינו, במודוס ציורי שאינו מבקש לתאר באורח ריאליסטי "טבע דומם", אלא להפך, להשתמש בצבעוניות רוחשת, עזה. הדקל מצויר סגול, עליו ירוקים כחולים, הבבא סאלי בצהוב, חום וירוק, הגולגולת ירוקה. נגיעות המכחול אקספרסיביות, מרקמם של צבעי המים מתפשט אל המשטח, מותיר גבולות רכים, מטושטשים. "טשטוש הגבולות" יכול להיקרא גם כ"מודוס הפעולה הגדול" של התערוכה כולה. שניידר מבקשת לחבר בין עולמות ומרחבי דעת השוכנים בהוויה הישראלית בת ימינו כמובדלים ונפרדים זה מזה.

הפגשת העולמות ה"לא מתחברים" הללו דרך הציור, שהוא מדיום "חם" ורך המעביר את תחושת היד המציירת, בניגוד לצילום למשל, אשר ספוג לעתים בנופך אנתרופולוגי מתנשא, יוצר אוירה מיוחדת במינה בגלריה: רליגיוזיות הנמזגת אל תוך היגיון אסתטי השואב מן המזרח והמערב כאחד.

כך למשל, ציור דיוקנו האישי והמכובד של הבבא סאלי מפקיע אותו מיצוגיו השחוקים בפוסטרים זולים, מחד, ומקיתונות הלעג והזלזול שהוא זוכה להם בקרב קהלים מסוימים, מאידך. במרחב הציבורי הישראלי הדתיות המזרחית היא לעתים קרובות מושא להלעגה או לכעס.

המפלגה הפוליטית ש"ס נתפסת כמייצגת האולטימטיבית שלה, ועושרה העצום נותר לא פעם סמוי מן העין. מהפכת החילון כפי שהיא מוכרת לנו מן ההיסטוריה של אירופה לא עברה על קהילות היהודים בארצות האסלאם ובמזרח, והקוטביות הדיכוטומית בין חילוניות לאורתודוקסיה הייתה זרה לרבים מן היהודים המזרחים. כך זכה רפרטואר הפרקטיקות לכינוי "מסורתיות", כינוי שאף הוא חיצוני. היום אף אופציה זו נמחצה בין הקטבים.

הפרישה לרווחה של "ארגז הכלים" המיוחד הזה מעמידה את האמנית, אסתר שניידר, כמי שמנסה לחולל שינוי טרנספורמטיבי בעולם, להשפיע על "הספירות העליונות", באמצעות המעשה האמנותי.

הביקור בתערוכה העלה בזיכרוני את שיריה של פרופסור חביבה פדיה, חוקרת קבלה ומשוררת מזרחית. הנה השיר "ישנו המקום הקטן" מספרה "מוצא הנפש" (הוצאת עם עובד): "ישנו המקום הקטן ביותר בו גר הלב עם עצמו/ כאי בלבב ימים וזוהר/ כדממה דקה ביותר/ שם בת אור עם עצמה מתהלכת ללא מחיצה/ שם הזהב הפצוע ניגר/ שם דק המסך בין פנים ובין חוץ/ שם חורכת מרירות את החך הנידח/ שם נשוב וננוד בין כאן ובין שם/ מקום אחד והוא קטן כנקודה/ כשהוא קצת מורחב ננוע בין נכר ובין מכורה/ כבני מולדת אבודה".