בין הרצליה לבין רהט

כבר שנים שהרשויות המקומיות בישראל מקטרות על המציאות הבלתי אפשרית. מצד אחד, המדינה דורשת מהן להעניק שירותים לתושבים. אולם מאידך, הרשות היא לא באמת אוטונומית. אפילו השאלה כמה מס ניתן לגבות מהתושבים, כדי לספק להם את אותם שירותים, צריכה לעבור דרך הממשלה. לרגל פורום קיסריה, שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף השבוע האחרון, כינס גלובס ארבעה אנשים, הרחוקים זה מזה כמעט כ-4 רוחות שמיים: שר הפנים, מאיר שטרית, ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן, ראש עיריית רהט, טלל קראונה וד"ר לכלכלה מומי דהן, חוקר בכיר במכון.

לדברי דהן, המדיניות הממשלתית הבעייתית מתבטאת גם במימון שניתן לרשויות המקומיות: "מחד, יש רצון לאחד יישובים, ומאידך נוסחת האיזון של מענקי האיזון נותנת מתנה ליישובים קטנים. ממה נפשך, או שאתה אומר שלהיות גדול זה דבר טוב או שלהיות קטן זה דבר טוב". לדברי גרמן, "בנושא המענקים וגביית הארנונה, בעולם יש 2 מודלים: האחד שבו אחוז גבוה מהתקציב המוניציפאלי ניתן על ידי הממשלה. הממשלה נותנת סל שירותים לתושבים והשלטון הוא לא אוטונומי, אלא רק ערוץ שדרכו עובר הכסף. במודל השני נותנים לרשות המקומית את הסמכויות לגבות מסים, אך האחריות עליה לספק שירותים. בישראל זה מעורבב: מחד הממשלה רוצה שנהיה צינור למתן שירותים. מאידך, היא לא נותנת אפשרות לרשויות שלא מסוגלות לתת את השירותים לגבות מספיק כסף או לקבל מספיק הכנסות".

"אין ספק שניהול ומענקי איזון עושים הבדל", מציינת גרמן, "אבל לא דיברו פה על תנאים אובייקטיביים. יש הבדל בין פריפריה לבין מרכז. יש הבדל בין מקומות שבהם ניתן לעשות אזורי תעסוקה לאיפה שאין. אפילו בעיר מאוד איתנה כהרצליה אם הייתי רוצה לתת את השירותים שאני נותנת רק על סמך הארנונה למגורים, הייתי עיר גרעונית מאוד".

דהן: "מה מגביל את קראונה להקים אזור תעסוקה?"

קראונה: "רהט אינה דוגמה, כי יש כבר היום עבודות להקמת אזור תעסוקה משותף לרהט, בני שמעון ולהבים, על שטח של 3,000 דונם. ליישובים בגליל ובמשולש אין יכולת להקים אזורי תעסוקה משותפים כי אין להם שטח, ויש מאבק בין הרשויות. כל רשות שיש לה אזור תעסוקה לא תשתף עוד רשות בהכנסות שלה. הקיבוצים והמועצות האזוריות חזקים ואף אחד לא יזיז אותם, גם לא שר הפנים".

שטרית: "יש בעיה, שבמגזר הערבי בחלק גדול מהיישובים אין אזורי תעשייה, אם כי זה לא מצדיק את אחוזי הגבייה הנמוכים. הבעיה שמקורות הכנסה של יישובים ערבים, ובכלל של יישובים חלשים, הם אפס. לכן אנו דוחפים להקמת אזורי תעשייה אזוריים, משותפים, כך שההכנסות יתחלקו באופן אזורי. נעשה זאת גם בתפן. בסקטור הערבי, למרות שיש מקומות שבהם יש אזורי תעשייה מאושרים, תעשיינים לא מתלהבים להגיע לשם.

"צעדים נוספים שננקוט הם כמו בעיר הבה"דים שבנגב - שם המסים לא יעברו למועצה האזורית, אלא ישולמו למשרד הפנים, שיחלק אותם בין כל היישובים באזור, כולל הערבים. בשנה שעברה משרד האוצר הציע לקחת מיישובים החזקים העצמאיים 20% מהארנונה ולתת למשרד הפנים, כדי שיחלק לרשויות מקומיות. בעיניי זה אנטי תמריץ לגביית מסים ולפיתוח כלכלי. השנה עושים תהליך יותר מתון שבו רוצים לקבוע שכל הארנונה שהממשלה משלמת תלך למשרד הפנים, למענקי איזון. לפי הנתונים, מירב ההכנסות ממסים של משרדי הממשלה הולך ליישובים החזקים, שכן רוב משרדי הממשלה יושבים בתל אביב. לגבי המגזר הערבי, השנה חתמתי הסכם עם השלטון הערבי המקומי לנוכח המשבר. ההסכם קובע שאנו נותנים הזדמנות לרשויות הערביות להגיע לרמת גבייה נורמטיבית תוך 5 שנים של 80% גבייה נטו".

גרמן: "גם אני מתנגדת להצעה שהעלה בזמנו האוצר, לקחת הכנסות ארנונה מיישובים חזקים ולעביר למשרד הפנים. הרעיון להעביר מהחזקים לחלשים מחזיר אותנו כמעט לקומוניזם. זה קונספט גרוע ושגוי. איזה תמריץ יהיה לי היום לפתח עוד אזור תעסוקה ולגבות עוד הכנסות אם אני יודעת שאחרי שאני עושה את כל העבודה בניהול נכון אני מוסרת את זה למישהו אחר?"

ארנונה לכולם

דהן רומז לכך שהשלטון המרכזי אחראי לא מבוטל למשבר ברשויות מקומיות, למרות טענותיו המוכרות על ניהול כושל. לדברי שטרית, תוספת מענק היתה אמנם משפרת את המצב, אבל כמו שהממשלה קיצצה בהוצאותיה, כך נעשה גם ברשויות המקומיות.

* גלובס: אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמשבר מתנקז בעיקר לרשויות הערביות.

שטרית: "המענק הממשלתי לנפש ברשויות הערביות היה גבוה ב-129% בהשוואה לרשות יהודית ב-2006. הגדלנו זאת, וב-2008, לדעתי, ההקצבה לנפש ברשות ערבית מעל 130%-140% מרשות יהודית. אין לי ספק שמצב רשות וסיכוייה להיכנס למשבר תלויים רק בדבר אחד - הנהגה. להנהגה מקומית יש ערך אסטרטגי. בשנה שאני נמצא במשרד פיזרתי 17 רשויות מקומיות. אני חושב שחובתי כשר פנים להבטיח שתושבים בכל יישוב יקבלו שירותים נורמלים ואם ראש העיר לא מסוגל לתת שירותים אחרי שאנו נותנים לו את הכלים, אנו ממנים ועדה קרואה עד הבחירות".

קראונה: "בקדנציה הבאה תצטרך לפרק את כל הרשויות הערביות".

שטרית: "אם צריך, אני לא אהסס לעשות זאת".

קראונה: "רהט נחשבת הרשות הטובה במגזר הערבי. אך גם אני אלך הביתה, כי אני לא יכול להמשיך במצב הזה".

שטרית: "הפירוק של רשות מקומית נעשה כשרואים שראש עיר והמועצה שלו לא מתפקדת. זה עניין של התנהלות".

דהן: "על זה אין מחלוקת, אבל צריך ליצור את התנאים שבהם גם מנהיגים פחות מוצלחים לא יגיעו למשבר".

קראונה: "בקדנציה הבאה לרוב הרשויות הערביות ימנו ועדות קרואות, ולא בגלל חוסר יכולת ניהול. הבעיה מהן ההכנסות שלך. אני יודע שראשי רשויות ערבים נלחמים בציפורניים עם משטרה ומג"ב כדי לגבות מסים. עם כל השיפור, עדיין לא כיסינו את הבעיות שנגרמו מאז התקופה שבה היה פורז שר הפנים. מאז כל שנה הגרעון שלי עולה ויש לי גרעון מצטבר של 15 מיליון שקל - 11.4% מהתקציב".

"זה לא אני, זה הוועדה"

בתחום התכנון והבנייה במגזר הערבי, נראה שהדרך עוד ארוכה. הסדרה ראויה של התשתיות, השלמת תוכניות מתאר, פיתוח אזורי תעסוקה ואכיפה ראויה מקבלים היום ציון נכשל. לפי דו"ח שפרסמו באחרונה אגודת הגליל ועמותת אלאהאלי, ביותר ממחצית מהרשויות הערביות לא הורחב שטח השיפוט מאז שתוכניות המתאר שלהן הוכנו לראשונה.

שטרית: "אין שום סיבה שנענה לבקשות להרחבת שטח שיפוט. על חשבון מי הרשויות רוצות להרחיב את שטח השיפוט שלהן? זה שייך למישהו אחר, למה שהם יתנו?"

* מה עם התלונות על כך שאין מספיק מגרשים לבנייה?

שטרית: "הערבים צריכים לשנות את הדיסק בראש. איפה כתוב שכל אחד יכול לבנות וילה? לצערי, רמת התכנון ואכיפת החוק ביישובים הערבים בעניין הזה היא אפס. אנו עושים כיום מאמץ שעד סוף 2008 יושלמו תוכניות המתאר בכל המגזר הערבי. הבעיות מתחילות כשראש העיר מעורב בתוכנית המתאר. הוא רוצה שלא יפקיעו קרקע מהחמולה שלו, והוא לא מוכן להפקיע קרקעות לצרכי ציבור כי אנשים לא מוכנים לוותר על אדמותיהם. יש יישובים שאי אפשר להעביר בהם כביש, או לבנות מתנ"ס ובית ספר.

"אני הודעתי, שכל יישוב בארץ שיש לו 14 אלף תושבים ומעלה, תהיה לו ועדה מקומית לתכנון ולבנייה. היום רוב היישובים הערבים, לצערי, נמצאים בוועדות מרחביות. כשהמדינה החליטה כך חשבו שאולי אם ערבים יהיו ראשי ועדות הם יתנהלו לא נכון. דווקא זה יוצר הפקרות, כי ראש רשות שאינו ראש ועדת תכנון ובנייה - כל תושב שבא אליו עם תוכנית, אפילו הדמיונית ביותר, הוא חותם ומסכים, מתוך ידיעה שאחר כך התושב ילך לוועדה ויסרבו לו. אחר כך ראש העיר אומר - 'זה לא אני, זה הוועדה'. שנית, אם אנשים בונים בלי רישיון, ראש העיר אומר - 'אני לא אחראי, אין לי סמכויות בתכנון ובנייה'. לכן נמנה את ראשי הערים לראשי ועדות תכנון. כך גם כל אגרות הבנייה ומיסי ההשבחה ילכו לעירייה, במקום לוועדה. עד 2009 אנו רוצים שמתוך 34 ועדות תכנון מרחביות בארץ יישארו רק 9".

קראונה: "איני מקבל את עמדת שר הפנים כאילו ברשויות הערביות אנשים שומרים על האדמות שלהם. אין תושב שלא יסכים ליהנות מהשבחת הקרקע שלו. בנוסף לפערים שקיימים, לרשויות היהודיות יש נכסי נדל"ן וקרקעות, חלקם בבעלות הרשויות, וזה עוד מקור הכנסה. לרשויות הערביות אין נכסי נדל"ן".

"דמוקרטיה או בירוקרטיה"

נושא שלגביו, באופן די יוצא דופן, יש הסכמה בין שר הפנים לראשי העיריות הוא הרפורמה המדוברת בתחום התכנון והבנייה, שמבקשת להעביר יותר סמכויות תכנון מהוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות. ככלל, המטרה היא שנבחרי הציבור הם שיחליטו על המציאות האורבאנית בה נחיה.

* הרפורמה מבקשת להפחית את הביורוקרטיה בתכנון ולהעביר סמכויות מסוימות לוועדות מקומיות. האם יהיה גם טיפול בהתמקצעות שלהן? היום רק נבחרי הציבור הם בעלי יכולת להצביע בוועדות המקומיות..

שטרית: "האחריות היא של הדרג הנבחר. נניח שבהרצליה יבנו מחר 100 מגדלים על כל מ"ר, יזרקו נבחרים הביתה".

גרמן: "אנו מדברים על דמוקרטיה. זה ביטוי לרצון של התושבים. אני, כראש עיר נבחרת על פי מצע מסוים. המצע שלי למשל היה בנייה ירוקה, נמוכה ולא צפופה".

* אין אפשרות שראש עיר ייבחר, ואז יתחיל לקדם אינטרסים כלכליים על חשבון טובת הציבור?

גרמן: "אם זה מה שהציבור רוצה, אז זה מה שהוא יקבל. אם הוא מושחת, שהמשטרה תטפל בו. אבל השאלה אם אנו רוצים דמוקרטיה או ביורוקרטיה. את רוצה שהפקידים יקבעו את המדיניות? שהפקידים יקבעו איפה יש בניין גבוה או נמוך?".

שטרית: "מקצוע תכנון זה לא תורה מסיני. איש מקצוע יותר מבין מראש עיר? לא בהכרח. בחוק העיריות רצו לקבוע שראש העיר צריך להעביר את כל סמכויות הביצוע למנכ"ל. אני פסלתי זאת. הסמכות היא לראש העיר, שנותן את הדין. בנוסף, סמכויות לפי הרפורמה עוברות רק לוועדות שיש להם תוכנית מתאר מאושרת, וזה רק בוועדות שמתפקדות טוב. יש בעולם מקומות שאין ועדות מחוזיות. אי אפשר שהמדינה תנהל מלמעלה הכול. לכל ראש עיר יש את תפיסתו".

* בנושא הארנונה עולה שוב ושוב הטענה שהמושבים והיישובים החקלאיים מפרים את האיזון מול הערים.

גרמן: "יש פה אי צדק משווע. אני צריכה לתת שירות לכ-100 אלף תושבים. תארי לך שאזור התעשייה שלי יעבור לקיבוץ או למועצה אזורית - המפעלים יקבלו קרקע גדולה, ארנונה יותר נמוכה ומי שיקבלו את ההכנסות יהיו כ-15 אלף תושבים. אין לנו דרך להתחרות, שלא לדבר על כך שדברים נעשים שם בניגוד לחוק. זה גם לא נכון מבחינה ארצית: המדינה משקיעה המון בתשתיות וברכבות במרכז. תארי לך, שלמרות עשרות המיליארדים, הכובד יעבור לפריפריה.

"אבל יש בעיה נוספת בתכנון. במינהל מקרקעי ישראל יש מדיניות לפיה הקרקעות במרכז הן בעלות ערך רב ולכן לא מפשירים אותן לזוגות צעירים. המדיניות הזו יוצרת סקטוריאליות. צריך להחליט ש-20% מכל קרקע יופרשו למשרד השיכון, כדי להביא צעירים ולעשות תמהיל נכון".* *

orit-b@globes.co.il