פרוורטי, אבל חובה

בדיון הסוער סביב "נוטות החסד" משתתפים גם אנשים שלא מתכוונים לקרוא אותו. האם זו אורגיה של מוות או כתב אישום נורא ביותר נגד גרמניה הנאצית? לקרוא ולא לשכוח

"אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה". משפט הפתיחה של "נוטות החסד" הוא תמצית הכל. גם מסכם מאות עמודים של עדות איך "זה" קרה; גם שם לאל את תורת הגזע שלא רואה בכולם בני אדם, ובדרך מכניס את גיבורו חזרה לחברה האנושית; גם טוען את גלי המחאה שמתנפצים בכל מקום אליו הספר מגיע. כי המספר הוא אוברשטורמבנפיהרר מקסמיליאן אואה, ולא הניצולים - כפי שהורגלנו. כאן נמצאת נקודת המחלוקת שגרמה ועוד תגרום לרבים לצאת נגד הספר, או במילותיו: "אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת".

ג'ונתן ליטל, סופר אמריקני-צרפתי-יהודי צעיר ונועז, מנסה להיכנס לראשו של קצין אס-אס כדי להסביר את מה שההיגיון האנושי כושל בהבנתו - איך "זה" יכול היה לקרות. הוא חולק על התיאוריה המקובלת - האנטישמיות אפשרה את השואה, ואומר: "אני חושב שמותר לי לקבוע כעובדה שהוכחה על-ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות, כולם - או כמעט כולם - עושים מה שאומרים להם לעשות; ואני מצטער מאוד, אבל קלושים הסיכויים שדווקא אתם היוצאים מן הכלל, לא יותר משהייתי אני".

חודש לאחר ש"Les Bienveillantes", וידויו הבדיוני של קצין אס-אס יצא לאור בצרפת ב-2006, נמכרו ממנו 200 אלף עותקים והספר הוכתר כיצירת מופת. כשזכה בפרס הגונקור, לא הופתע איש. רבים התרגזו, אחרים מחו, אבל אף אחד לא חלק על הדיוק שבאלפי העובדות המופיעות בין הדפים. קלוד לנצמן, שבמידה רבה הספר מתנגח בסרטו המופתי "שואה", טען ש"ליטל המציא את שפתם של התליינים", אבל גם אמר: "ליטל מוכשר מאוד. אני מכיר את הנושא שהוא כותב עליו, ויותר מכל נדהמתי מהדיוק המוחלט ברומן". אדואר אוסון, ההיסטוריון הצרפתי, טען ש"הרעיון שכל אחד יכול להיות תליין, הופך בעטו של ליטל, את פשעי הנאצים ליחסיים".

הקהל הישראלי לא מחרים

כמובן שגם בארץ, גל מחאה עלה מרגע צאתו לאור של "נוטות החסד" באמצע מאי. המחשבה שיהודי כותב את הדברים, היא בלתי נסבלת עבור חלקים גדולים בציבור. מבקרת הספרות אריאנה מלמד אומרת שקריאה בספר היא "מעשה בלתי מוסרי ואפילו אסור", מתייחסת אליו כאל סטאלג פסבדו-אינטלקטואלי, ומשמשת פה לכל אלו שרואים בו פורנוגרפיה סאדו-מזוכיסטית ואורגיה של מוות.

ובכל זאת, למרות הוויכוח, ולמרות תקופתנו מקדשת הסיפוקים המיידיים והקלים, הספר על 940 עמודיו הצפופים, המפורטים והמזוויעים, נכנס לרשימות רבי המכר של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". אין ספק שזו קריאת תיגר על היחס לרבי מכר כאל ספרות רדודה והמונית, וגם הוכחה שקהל הקוראים הישראלי פתוח ונאור יותר מהמבקרים. למרות הקביעה שהספר הוא חטא, הקוראים מוכנים להתמודד עם הטאבו הגדול ביותר: "אם נולדתם בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינו בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להרוג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאלוהים ולכו לשלום. אבל נצרו במוחכם תמיד את המחשבה הבאה: אולי אתם יותר בני מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני" (עמ' 30).

מאחר שהדיון סביב "נוטות החסד" מצטרף לתופעה רחבה, של אנשים שלא קראו את היצירה, אבל קוראים להחרמתה, תנו לי להגיד מה אין ב"נוטות החסד". אין חסד וגם לא חמלה. אין פורנוגרפיה (במובן של הלהטת יצרים). אין בקשת סליחה ואין מתן מחילה או פטור מאחריות. זהו כתב האשמה הנורא ביותר שקראתי מעודי, נגד גרמניה של הרייך השלישי.

אחרי 30 עמודי הקדמה בהם מפרט מקסימליאן אואה את משנתו מעוררת המחלוקת והחרדה "אינכם יותר טובים ממני", מתחיל מסע רצוף גוויות, נהרות דם, אכזריות בירוקרטית וצחנת מוות, קיא וצואה. ממצעדי המגפיים השחורים הכובשים את אירופה (1938) ועד ברלין המופצצת לפני הכניעה (1945). מסע בין הוצאות להורג אישיות, להוצאות להורג המוניות (באבי יאר) עד לתעשיית המוות (אושוויץ). פירוט מדוקדק, שמקיא מתוכו העד אוברשטורמבנפיהרר אואה. לא סדיסט. לא מפלצת. אינטלקטואל. דוקטור למשפטים. ביורוקרט. לא שונא יהודים. לא תומך בהשמדה (מסיבות פרקטיות ואסתטיות), אבל גם לא מתנגד לה. נאציונל סוציאליסט. אחד מהמיליונים שעשו את "זה" אפשרי.

"אני מצלמה", מעיד כריסטופר אישרווד ב"פרידה מברלין" (על פיו נעשה הסרט "קברט"). אואה אינו מצלמה, הוא עין ופה ונקודת מבט רחבה על תקופה שלמה ועל מסות של בני אדם. לא עין של ניצול שיכול לתאר רק את הרדיוס המצומצם שלו, אלא עין של תליין בכיר שרואה את כל שדות הקטל. זה הכוח של הספר וזה הייחוד שלו, בדיוק כמו הפיכת המוות לתעשייה שהיא הייחוד של הרייך השלישי.

אמנות הכתיבה המדויקת

כמו שכתבו לפני, אואה הוא פורסט-גאמפ נאצי, המופיע בכל צומת של השמדה וקבלת החלטות, בהיותו חלק מהאיינזצגרופן (עוצבות המבצע) של האס-אס, הממונות על חיסול היהודים והפרטיזנים. הוא מגיע לסטלינגראד (ונפצע), לאושוויץ (צעדות המוות), לברלין (המופצצת), לדיונים (נלעגים ומחרידים) בתורת הגזע ולמשא ומתן על משאיות תמורת יהודי הונגריה. הוא פוגש בהימלר, הס, אייכמן, שפר ואפילו בהיטלר. הוא עד קר רוח למעשים הנתעבים ביותר, ומנהל עם עצמו דיונים אינטלקטואליים בדבר כדאיות ההשמדה והכשלים הבירוקרטים בביצועה.

הנושאים שהספר מעלה רבים כל-כך ועמוקים, שנשאר רק מקום מועט להזכיר את האמנות של הכתיבה. את המבנה המדויק ואת התוצאה שלא דומה לשום דבר מוכר. השימוש בשמות הפרקים שלקוחים מעולם הקלאסיקה ("טוקטה", "אלמנד", "מינואט" וכו'). השימוש באוצרות הרוח (ביקורת התבונה הטהורה, ניטשה, הגל) כדי לעשות את ההיפוך המוחלט לתפקידה של התרבות. ההתכתבות המרתקת עם כתבי סלין והמרקיז דה סאד, עם "הארורים" של ויסקונטי ועם "סאלו או 120 הימים של סדום" של פאזוליני, למרות שדווקא האחרונים מפילים לתוך מלכודת הקיטש והמוות הצפויה.

בבחירה בדמות הומוסקסואל-נאצי ורקע של גילוי עריות וזיכרונות מפורטים מסצנות מין עם אחותו התאומה, טמונה חולשת הספר. הפרוורטיות מאפילה על זוועות ההשמדה, ומחלישה את הטיעון שהמבצעים היו בני אדם רגילים. כישלון נוסף הוא ניסיון הכחשת "הפלנטה האחרת", כי מעשה הקריאה הוא מסע בתוך פלנטה אחרת. מסע חשוב ביותר. מעורר חלחלה, גועל ותיעוב, שבסופו מתגלה שכעומק הידיעה כך קוצר יכולת ההבנה של המוח האנושי איך "זה" יכול היה להתרחש. *

"נוטות החסד", ג'ונתן ליטל, כנרת זמורה ביתן, 940 עמ' חוברת המביאה לקורא העברי את עיקרי "הפולמוס", 91 עמ'

צרו איתנו קשר *5988