תחילת המופע מחשמלת. כשהקהל מסתדר במושבים, מעיין בתוכנייה ונערך למופע, נמצאים על הבמה שני גופים: במרכז - של תמר בורר, ובצד - של שותפה ליצירה רועי סנדרוביץ'. לא ניתן להבחין היכן היד, היכן הרגל, איפה הראש. שתי אבנים קשורות בחבלים מתנדנדות באוויר. האור כבה.
מכאן מתחיל מסע מהמם, אל מקום שחור, חשוך, מיוסר, כל מילה היא קלישאה, כל ניסיון לדבר על זה נידון לכישלון. ובכל זאת. בורר משתפת את הקהל בחוויה שאיש מן היושבים לא חווה, חוויית קיום של אישה שמוגבלותה היא האמנות שלה. היא משתמשת בנכות שלה ויוצרת ממנה שפה, עולם, מקום, זמן, קיום. מעל הכל, זו חוויה אנושית מרגשת, מהפנטת, שמכה בך בכוח. זו אמירה נטולת התייפיפות על החיים, על המוות, על הקיום בצל המוות.
בתוכנייה כתוב: "המוות כמעורר היוולדות מחדש של האדם אל נקודות מבט, הבנות ויכולות". פשוט. היוולדות של נקודות מבט. ללא מסקנות, ללא נקיטת עמדה, ללא מסר. ונקודת המבט שלך בתום המופע משתנה. לא מאותו המקום הרדוד שמזמן מפגש עם אדם מוכה גורל, שבעקבותיו אפשר לומר ש"זה שם את הדברים בפרופורציה", אלא ממקום עוצמתי, רוחני, שמזמן מפגש עם אדם שאין לך סיכוי מולו, שכל עולמו שונה מזה שלך, אדם שיודע יותר ממך, אחרת ממך. ומלבד זאת מדובר במופע אמנותי מרתק.
פירוש שם המופע, "ברדו", הוא מושג מספר החיים והמתים הטיבטי, שמשמעו שהייה בין עולמות. שלוש דמויות קיימות ביצירה: ההלך (סנדרוביץ') "נמצא כאן ועכשיו", המלאך (בורר) "בא מעולם אחר, מוביל את ההלך לחייו ולמותו", והקול (המוזיקאי הרולד רובין) "קולו הפנימי של ההלך". כמו האבנים התלויות שמתנדנדות בין שמיים לארץ, כך הדמויות מתנדנדות בין קיום לחידלון, ויוצרות ביניהן יחסי גומלין.
בחלקו הראשון של המופע, בורר קשורה בחבלים שכמו יוצאים מתוך גופה, מציגה דמות מלאך איום ואומלל, חזק וחלש, מפעילה את ההלך כרצונה: הוא משרת אותה, נמשך אליה ונרתע ממנה, בעצמו דמות הלקוחה מעולם הצללים. אחד הרגעים החזקים בערב הוא כשבורר ניתקת מהחבלים ושתי הדמויות נטמעות זו בזו באקט אירוטי. בורר המלאך לובשת את שמלתו של ההלך הנפרד ממנה. היא נותרת לבדה, חיה-מתה, יצור כלאיים, כמו האבן המוטלת לידה.
רובין, שעד עתה היה נוכח נסתר, פונה אל האבן וכמו מנסה להניע אותה, וכשמתייאש פונה אל בורר הנענית לו. נוצר ביניהם מעין טנגו, דיאלוג בתנועה ובקול, שצופן בתוכו אין-סוף רגשות ותחושות מנוגדות. לקראת סיום בורר מחברת את עצמה בחזרה אל הכבלים במין שמחה ילדותית, חמדנית, רוקדת ריקוד תזזיתי, ונענית לרצונו של הקול להניע אותה. אך לאט לאט היא מרימה את השמלה מעל פניה, ורק פלג גופה התחתון נותר גלוי. רובין מנסה להניע אותה שוב בצליליו, אך ללא הצלחה. ההלך מת, המלאך נמוג. תם המופע. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
