הקש בעץ / קציעה עלון מבקרת תערוכה

בחלל המלבני, הלבן, צייר צעיר בשם אולף קונמן, תערוכת יחיד ראשונה ; בלא מעט עבודות בוחר קונמן לצייר על דיקט כמשטח ציורי ; הדיקט של קונמן מרוחק אלפי מילין מן הדיקט כסמל "דלות החומר" בציוריו של רפי לביא, למשל

למרות היותה גלריה חדשה וצעירה, מצליחה גלריה 39 בתל-אביב להציג כבר מזה זמן תערוכות מצוינות, כאשר האחרונה שבהן הייתה תערוכתה המופתית של הילה בן-ארי, אשר למרבה הצער לא זכתה לכל התייחסות. עתה מציג בחלל המלבני, הלבן, צייר צעיר בשם אולף קונמן, תערוכת יחיד ראשונה.

הקש בעץ
אלפי מילין מדלות החומר של לביא

בלא מעט עבודות בוחר קונמן לצייר על דיקט כמשטח ציורי. הדיקט של קונמן מרוחק אלפי מילין מן הדיקט כסמל "דלות החומר" בציוריו של רפי לביא, למשל. הדיקט של קונמן הוא קודם כל עץ, על חומריותו האורגנית, הטבעית, החמה. הוא אינו סמל לדלות, אלא להפך, סמל למלאות גדושה, נשפכת, נוזלת, עולה על גדותיה, עד שהיא מעלה בנו תחושת קבס. גם משיכות המכחול הדשנות, המיומנות, של קונמן הולכות לא פעם לכאורה "צעד אחד רחוק מדי", ומתחת לצבעוניות המפתה רוחש דבר מה אפל.

קונמן מצייר דוממים ובני משפחה, עצים ורהיטים, אך בעיקר ניכור, קור רגשי, איבון וחוסר גמישות. "עץ המשפחה" מנכיח משפחה ששורשיה ההפוכים נזרו לכל רוח, והעץ עצמו, המהדהד בטקסטורת הדיקט, הופך גם מטאפורה לקשיחות. בציורי המשפחה מסתמך קונמן על צילומים מן האלבום המשפ חתי, כמו מבקש לנכס אותם מחדש, להפכם ל"שלו" על-ידי העברתם ב"מדיום העבודה שלו" - הציור. ההשוואה בין הצילומים לציורים מגלה את השינויים שקונמן ביצע: בצילום ילדות שלו עומד על ענף בסבך עצים, נעלם בציור הסבך, והענף הבודד נדמה תלוש, לבדו בחלל הריק. תמונת חתונה מטובינגן מנוקה מצבעיה והופכת למשטח עץ צבוע לבן. אירוע החתונה מהדהד גם בתמונה "יום הולדת", כאשר על הקיר מצוטט ציורו המפורסם של ברויגל, "חתונה כפרית", ציור המגחיך את החתן והכלה הנטועים במקומם, ומביט באירוניה על הנגן שהוזמן לחגיגה, הנוטל לעצמו בזריזות מן הכיבוד.

בספרו המפורסם "העין והרוח", ביקש הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו פונטי לחקור את מדיום הציור. "הציור, מימי מערת לסקו ועד היום, מהלל חידה אחת ויחידה: חידתה של הנראות" ("העין והרוח", רסלינג, עמ' 40) כתב מרלו פונטי באבחנה חדה, והוסיף: "בין הצייר ובי ן הנראה התפקידים מתהפכים באופן בלתי נמנע. זו הסיבה לכך שציירים כה רבים אמרו שהדברים מתבוננים בהם" (עמ' 43), במילים המתאימות במדויק לציוריו של קונמן. הטלוויזיה, הכורסה הצהובה, מפצח האגוזים, מקבלים חיות משל עצמם, מתבוננים בנו בעיניים מטאפוריות, עיוורות ופקוחות בו-זמנית.

*אולף קונמן - "עץ, משפחה", גלריה 39 תל-אביב, ללא מועד סגירה