הולך לעזה

אחרי שעתיים וקצת, ממש לקראת סוף הנסיעה, המתח באוטובוס, גם מבלי שמישהו יגיד משהו, עולה. השאלות מנקרות. המבטים מופנים לכל הכיוונים. גם למעלה, לשמיים. האם אנחנו כבר בטווח? מאיזה כיוון תיפתח הרעה? ואם תיפתח, כמה זמן יש לנו ולאן לעזאזל רצים? אבל רגע, יש הפסקת אש. כמה זמן היא כבר מחזיקה? והאם דווקא הערב היא תישבר? האם היה שווה לעזוב את האשה והילדים, את השקט והשלווה של רחובותיה הבטוחים של נתניה, כדי לעלות על מדים צהובים-שחורים ולהגיע לאזור הזה? התשובה רטורית. אנחנו כבר כאן.

קבוצת הכדורסל של אליצור-מכבי נתניה בדרך למשחק אימון ראשון כהכנה לעונה שבפתח. הסיפתח, יש לומר, מקורי. ברוכים הבאים לאולמה הביתי, עולמה הביתי, של קבוצת הפועל בארי, העולה החדשה לליגה הלאומית. נציגת חבל עוטף עזה.

עוטף זו מלה קצת חמימה מדי לרגשות שיש שם כלפי הרצועה העזתית הצולבת, הצולפת. אולי יישובי עוין עזה זו מילה המתארת בצורה מדויקת יותר את רגשות התושבים. גיאוגרפית, יגידו חלק, היא פרבר של שכונת נוסיראת בעזה. מנטלית, יגידו אחרים, האנשים שם לא נורמלים. מילולית, יגידו הרוב, כל הכבוד להם. בכניסה לקיבוץ, כולנו הופכים לתיירים יפנים. פוערים פה לנוכח הגדר הכפולה המקיפה את הקיבוץ, והמומים לנוכח מראה כלבי התקיפה הנמצאים בשטח שבין הגדרות, מחכים לטרף הולך על שתיים שינסה לחדור לקיבוץ.

דקה אחר כך אנחנו הופכים לישראלים מצויים המכינים את עצמם לכל התסריטים, ואומרים לעצמנו שאם אנחנו היינו גרים בשורת הבתים הראשונה היה לנו נשק טעון עם כדור בקנה מוכן לשליפה, במגירה העליונה של המטבח, בין הסכו"ם לחולץ הפקקים. כשהאוטובוס ממשיך לחפש את האולם אנחנו הופכים לאנשי מרכז הארץ פרובינציאליים, הבטוחים שדרך החיים שלהם היא הנכונה, וכשאנו מסתכלים סביב ורואים רק עצים עד לקצה האופק, אנחנו שואלים את עצמנו, בהתנשאות וברחמים לא נחוצים, מה האנשים כאן עושים כשהם רוצים ליהנות קצת. אבל אז מישהו זורק, "הם קיבוץ די עשיר", והרחמים עוברים מיד והמוח עובר לחשב כמה שווה כאן הקרקע וכמה כל חבר קיבוץ יקבל כשימכרו אותה ליזמי נדל"ן.

ויש גם משחק, צולע וחלוד כמו שמשחק ראשון אמור להיות, ואחריו ארוחת ערב היישר מחדר האוכל של הקיבוץ, ובעיקר נאיביות גדולה באוויר, ואופטימיות לא מוסברת, וריח של רוח נעורים ספורטיבית. אולם קטן, חציו מלא באנשים שויתרו על ערב טלוויזיוני עם תפריט שכלל את נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל, ובאו לעודד. כששאלנו איפה עזה, אמרו לנו, בכל מקום. כששאלנו כמה זמן יש לרוץ אם יש אזעקת צבע אדום, אמרו בין 10 ל-15 שניות, שזה משהו כמו התקפת מעבר אחת. כששאלנו איך הזר האמריקאי מסתדר, אמרו לנו שהוא רק הגיע לפני כמה שעות והם מקווים שאין לו במחשב הנייד Google Earth. כששאלנו אותם כמה זמן הם חושבים שיישאר כאן שקט, הם אמרו שכרגע מדברים על סוף הרמדאן.

אבל לא שאלנו אותם למה הם לא עוזבים. לא היה לנו נעים. אבל בבארי לא פראיירים. במלחמת העצמאות הקיבוץ נהרס ואת המלחמה בילו חבריו בבונקרים ותעלות. כשיצאו מהבונקר הקימו את הקיבוץ כמה ק"מ משם, במקום שהוא נמצא היום. כשעלינו לאוטובוס נזכרנו שבנתניה נורו בשבוע האחרון יותר יריות מטילים שנפלו כאן בשלושת החודשים האחרונים. מסתבר שכאן, כשמישהו מספר על חוויות עם בת האיכר, הוא כנראה מתכוון לעוד חוליה בשרשרת של מסורת קיבוצניקית מפוארת. בנתניה, לעומת זאת, אתם לא באמת רוצים להתעסק עם האבא של בת האיכר.

תענו בעצמכם

האם ארקדי גאידמק הסתכל לשמעון גרשון בעיניים כשאמר לו "דיברתי כאוהד ולא כבעלים"?

האם אוהדי הפועל חיפה כדורסל יכולים לספר לאוהדי בית"ר ירושלים מי זה יעקב שלזינגר?

האם כשברוך דגו מעביר ביקורת על לותר מתיאוס הוא לא מרגיש איזה עקצוץ קטן בעור, או כחכוח קטן בגרון?

אם השופטת שגזרה את דינו של יוסי מלאך הייתה מנסה לכתוב את גזר הדין עם שלוש אצבעות בלבד, האם העונש אותו היתה גוזרת היה כבד יותר משלוש השנים שגזרה?

* דורון קרמר, 35, משחק העונה באליצור-מכבי נתניה מהלאומית