בנקאי ישראל מיהרו לשמוח לאיד

אושר ציני, רווי שמחה לאיד, נסוך על פניהם של בנקאים ואחרים, שנלחמו במלוא אונם נגד הרפורמה בשוק ההון, המוכרת בשם "דוח בכר". אם לא היו מכריחים את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל היה "הכסף שלנו" בגן עדן של רווחים. המשבר היה נמנע, דמי השירות היו נמוכים, השירות היה מצוין והתשואות... דבש.

הנה מיני-תזכורת לכמה אפיזודות מחיי "הכסף שלנו" בחיק הבנקאים, בימים ההם, לפני בכר, כשהעולם היה טוב והבנקאים שלטו בכל מאות המיליארדים של הטווח הקצר, הארוך, הפנסיה, ההשתלמות.

1. משבר הריכוזיות 2003-2001: מחיקות הון אדירות, שנבעו מריכוזיות עצומה בתיק האשראי לאחר שנים של פיזור אשראי נדיב, זול וחסר אחריות למקורבים ומקורבי מקורבים. זה עלה 41 מיליארד שקלים.
2. משבר המט"ח 1998: הבנקאים עודדו-לחצו על הלקוחות לנפח בקצב מהיר את מרכיב האשראי במט"ח בתיקים, מבלי לגדר סיכון שער החליפין. ואז הגיע פיחות גדול, ואסון האשראי של הבנקים התפרץ.
3. משבר קופות הגמל 1996: כשגילו הבנקים שקופות הגמל חשופות לקשיי נזילות חמורים ביותר הם זעקו בפניקה, תוך גיוס עמיתי הקופות, למשרד האוצר שיציל אותם.
4. משבר קרנות הנאמנות 1994: התברר שהבנקאים מכרו-פיתו-אילצו את לקוחותיהם באגרסיביות, באמצעי סחיטה בנקאיים, לקחת אשראי כבד מהבנק ולרכוש איתו קרנות נאמנות של הבנקים. עד שבועת הענק התנפצה לכולם בפרצוף.
5. משבר מניות הבנקים 1983: אז התגלה לעיני כל שהבנקאים המהוללים והחזקים (אז הם היו הכי חזקים בארץ) לוקחים את הכסף שלנו ומנפחים, אז קראו לזה "מווסתים", את המניות של עצמם. אותן מניות, שכונו "הבנקאיות", נמכרו לכל עם ישראל כ"ביטחון ברזל" ליום שחור. עד שהכל התפוצץ. הבורסה נסגרה לשבועיים, הממשלה חילצה את הבנקים, 15-20 מיליארד שקלים הלכו פייפן.

ובל נשכח את משכורות הבנקאים, שהיו הראשונים שדרדרו את המשק לפערי שכר אדירים בתירוץ שכל העולם רוצה אותם והם עושים טובה ונשארים.

כל זה במימון "הכסף שלנו". עשרות מיליארדים שהתאיידו באד נשימת הבנקאים.

ולנו, שמודים בפה מלא שגם השוק החוץ-בנקאי שפרח אחרי בכר עדיין ילדותי, מקולקל ותאב בצע יש רק שאלה אחת: אתם באמת רוצים לחזור לימים ההם?

חגיגה 2: אנטי-קפיטליזם

אושר ציני, רווי שמחה לאיד, נסוך גם על פניהם של הסוציאליסטים, יותר נכון סוציאליסטים-של-סלון (מחווה למושג מימים עברו קומוניסט-של-סלון). זה התחיל וממשיך ככל שהממשל האמריקני נכנס למעורבות מזורזת ויקרה לחילוץ כלכלת ארה"ב וכלכלות העולם מהתמוטטות טוטלית.

איזו שמחה. "נו... ראינו את הקפיטליזם שלכם"; "הקפיטליזם פושט רגל!"; "אידיאולוגיית החופש הכלכלי חוסלה"; "היד הנעלמה התמוטטה"; אדם סמית שלכם, שמת ב-1790, מתהפך בקברו.

הסוציאליסטים ה"חברתיים", "שונאי ההפרטה", שונאי העושר האישי, שוחרי "נתינה על פי היכולת וקבלה על פי הצורך", צוחקים על הקפיטליסטים, החזירים.

זה שבכירי הקפיטליזם האמריקני, ולצדם רבים ומוכרים מעדות אחרות, הוכיחו עצמם כתאבי בצע, נצלנים ברמות בלתי אפשריות, זו עובדה. אבל לומר שהקפיטליזם קרס והסוציאליזם לשלטון?

ההבדל במבחן התוצאה. מהמדינות הסוציאליסטיות אנשים ברחו, הן לא הצליחו לעמוד בקשיים והתמוטטו בזו אחר זו כקוביות דומינו. לעומת זאת המדינה הכי קפיטליסטית בעולם, ארה"ב, בגלל שהיא כזו, צריכה לדחות מיליונים (בכללם "סוציאליסטים" ישראלים) המשחרים לפתחה. ארה"ב קלטה במהירות את גודל הכישלון של עצמה ותוך ימים מצאה פתרון - מושלם או לא מושלם, בעייתי, חלקי, אבל פתרון - והיא נכונה לעצור נפילה כלכלית אוניברסלית לאש הגיהנום.

ולמי ששב לחגוג על "האינטרנציונל הסוציאליסטי", הנה המילים הנכונות, לפי התרגום המקורי של אברהם שלונסקי: "קום התנערה עם חלכה / עם עבדים ומזי רעב / אש הנקמות הלב לחכה / לקראת אויב היכון לקרב / עולם ישן עדי היסוד נחריבה / מגב כפוף נפרוק העול / את עולמנו אז נקימה / לא כלום מתמול / מחר - הכל! / זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם / עם האינטרנציונל יעור, ישגב אדם".

ולנו, שמכירים בחזירות קפיטליסטית ובחזירות סוציאליסטית, יש רק שאלה אחת קטנה: איפה אתם באמת רוצים לחיות? *