אקדמיה תואר במדעי הרווח

שכר המינימום שמשולם לסגל הזוטר, לא מונע מרבים להשקיע את זמנם ומרצם בקריירה אקדמית, בתקווה שיזכו לעלות לבסוף לדרגת פרופסור מן המניין. הסכמי השכר החדשים צפויים להקל על הדרך להגשמת החלום

הבחירה לטפס במעלה הפירמידה האקדמית דורשת אורך נשימה, ומתגמלת רק בטווח הארוך. אמנם מדובר במקצוע בעל תדמית גבוהה, אך תקופה לא קצרה חיים בעיקר מהיוקרה. בכל הנוגע לתפקידי הסגל זוטר (מסטרנטים ודוקטורנטים), בראשית הדרך חלק ניכר מהם לא ממומן, ואלה שכן - משכורתם מגרדת את שכר המינימום במשק. זו תקופה אידיאלית לחיסול החסכונות, שגם עלולה להתברר כהימור, ללא הבטחה לתקן (מיעוט קטן מתוכם יצליח לקבל משרה אקדמית).

מי שיזכה להימנות עם הסגל הבכיר (בתפקיד מרצה), ייאלץ לעבוד קשה במשך שש-שבע השנים הקרובות, על מנת לקבל קביעות ולעמוד בסטנדרטים בינלאומיים כדי לא להיפלט מהאקדמיה. לדרגה הרביעית, הגבוהה ביותר (פרופסור מן המניין), מגיעים בסביבות גיל 50. מיעוט מאנשי הסגל יוכל לקצור את הפירות בשירותי ייעוץ לחברות או לגופים, אם הגיע מן "התחום הנכון" והמבוקש בתעשייה. אפשרות נוספת היא להתמנות לתפקיד ניהולי בכיר (בקצה הפירמידה, עד כדי תוספת בגובה כמעט הכפלת השכר).

עוד ערוץ מתגמל באקדמיה, הוא חיקה החמים של מכללה פרטית: "הכוכבים" באקדמיה נחטפים תמורת שכר של עשרות אלפי שקלים בחודש, על בסיס חוזה אישי, למכללות פרטיות. עדיפות למי שבעבר מילאו תפקידים בכירים במערכת הציבורית (דוגמת פרופ' אהרון ברק, לשעבר נשיא בית-המשפט העליון, שנמנה עם סגל המרכז הבינתחומי בהרצליה, וד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב-הכללי באוצר, שלימד בקריה האקדמית אונו ושכרו נאמדה ב-58 אלף שקל בחודש).

היתרונות:

עצמאות, שעות גמישות, עבודה ללא מנהל ישיר על הראש, בחירת סדר עדיפויות. הסגל נהנה מנגישות לתקציבי קרנות מחקר (למימון פעילות מחקרית) ומקרנות נוספות (קרן קשרי מדע) בסכומים של 8,000-3,000 דולר בשנה לצורך השתתפות בוועידות ובכנסים בינלאומיים. מרצה שמרוויח סכום מינימלי ואינו עובד מחוץ לאוניברסיטה יותר מיום בשבוע, זכאי לתוספת הכנסה של כ-1,500 שקל. בנוסף, יזכה בתוספת מי שעונה על שלושה מתוך תשעה קריטריונים המודדים פעילות אקדמית. ישנה גם הטבה ישירה ומשתלמת: בני משפחה מדרגה ראשונה זוכים לומדים בחינם באוניברסיטה (הטבת מיסוי ששווייה עשוי להגיע לעשרות אלפי שקלים לאדם).

החסרונות:

הדרך להחזרת ההשקעה, ארוכה. תקנים מעטים, דרגות ספורות, חובה לעמוד כל הזמן בסטנדרט אקדמי גבוה על מנת להתקדם ולעבור את ועדות המינויים המקומיות והבינלאומיות.

איך מתקדמים:

רוב אלו שיגיעו לקצה, הם אנשי אקדמיה בגילאי 55-50 פלוס, שהשקיעו עשרות שנים במחקר ובהוראה באוניברסיטה. לתפקיד סגל בכיר מתקבלים בממוצע בגיל 38 (אחרי צבא, ותארים ראשון, שני, שלישי ופוסט-דוקטורט). הגיל המינימלי לסיים פוסט-דוקטורט ולהיכנס לתפקיד סגל בכיר (מרצה), בלי עיכובים ואם יש תקנים פנויים, הוא 32. חשוב להגיע תוך שבע שנים מתפקיד "מרצה" לתפקיד מרצה בכיר על מנת לקבל קביעות, ולא להיות מפוטר. תקופה התובעת מאמץ מחקרי-אקדמי אינטנסיבי, בעיקר עבור נשים, שהאחריות על הילדים מוטלת על כתפיהן.

לקבל דרגה של פרופסור-חבר ייקח שבע-עשר שנים נוספות, ועוד שבע-עשר שנים יחלפו עד לקבלת דרגת פרופסור מן המניין. כלומר, מערכת הקידום היא איטית ומותנית בהליכי אישור קפדניים, הכרוכים בקבלת המלצות מבכירי המומחים בעולם.

הביקושים הם תלויי תחום. באופן כללי, על כל משרה יש מספר גבוה של מתמודדים. בשנים האחרונות חל קיצוץ דרסטי, של עשרות אחוזים, בתקנים - בעיקר בתחומי מדעי הרוח, יהדות והיסטוריה (בארגון הסגל הבכיר מתבדחים ואומרים שעדיף לקנות כרטיס בלוטו מלבנות על משרה בתחומים הללו). בתחומים כמו הנדסה ומדעי הטבע הסיכוי לקבל משרה סביר, אם ישנם הישגים מרשימים.

מה השתנה:

הסכם השכר שנחתם עם הסגל האקדמי הבכיר כולל העלאה של כ-24% בשכר (ההסכם חל מינואר 2008 עד דצמבר 2009).

הסגל הזוטר צמוד להסכם שנחתם עם הסגל הבכיר. בשבועות קרובים אמור להיחתם עם נציגי הסגל הזוטר הסכם המפסיק את תנאי ההעסקה, שעיקרם פיטורין אחת לעשרה חודשים (בתום כל שנה אקדמית), ללא זכויות סוציאליות וללא רצף המזכה בפיצויי פיטורין. עיקרו של ההסכם הוא העברת מרבית המורים מן החוץ והמסטרנטים למסלול החדש של "עמיתי הוראה", שמשמעותו 12 משכורות בשנה כולל תנאים סוציאליים. *