חממות התשואה עולות באש

קחו חבורה של מורעבי הכרה בני 28, ישר אחרי התואר בכלכלה. תנו להם ג'יפ, משכורת של 30 אלף שקל וצפונה - והפקידו בידיהם פקדונות של מאות אלפי חוסכים, כמוני כמוך.

ערבבו אותם לתוך סביבה תחרותית מטורפת, שבה הפסד במירוץ התשואות למתחרה כזה או אחר נחשב, פחות או יותר, לבגידה במולדת. הוסיפו 2% דמי ניהול, חמש שנים תמימות (או לא תמימות בכלל) של שוק שורי עם תשואות פנומנליות - והניחו על האש. כל השאר, היו בטוחים, יקרה כמעט מאליו.

במשבר הגדול הראשון יתברר כי הקרנות "הסולידיות" ביותר נפלו על הפרצוף ושחבורת הצעירים שהופקדה על כספכם מתנהלת, מערב ראש השנה האחרון, כמו חבורת זומבים שלא ממש מבינה מה פגע בה. הם ממשיכים הלאה, מבצעים התאמות וכל הבלה-בלה-בלה ובקיצור - שום דבר לא הכין אותם להפסדים כאלה. ואנחנו אולי משלמים ביוקר דווקא משום שהתעקשנו על תיווך, על העדר שליטה ישירה בכסף שלנו.

הזעם על ההפסדים בקופות, בקרנות ובביטוחי המנהלים אולי גדול, אבל לא מוצדק. אם כבר, אפשר לבוא בטענות למנהלי בתי ההשקעות, חבורה של אנשים שבעים למדי ולא צעירה כל-כך, שיצרה את "חממות התשואה", עם אווירת התחרות הבלתי אפשרית, שהיתה חייבת להוביל, בשלב כלשהו, לבור עמוק.

כל אותם מנהלים ותיקים, שמרגיעים אותנו עכשיו בכל מיני הצהרות של "יהיה בסדר", ו"הבורסה עוד תעלה". ובכל הצהרה והצהרה מקרבים עוד ועוד ישראלים לקחת נשימה ארוכה, להבין שאין בייביסיטרים בשוק ההון - ולקחת פיקוד ישיר על הכסף.