אז למה לי כלכלה עכשיו

המוזיקה היא מקור עסקי נפלא, אבל העסקים לא עושים מוזיקה טובה ; למה זמרים לא שרים על כלכלנים, למה מיק ג'אגר לא מלכלך על החברים שלו, והאם יש סיכוי שהמשבר הכלכלי הנוכחי יגרום לאמנים לצאת בתגובה יצירתית הולמת

"שמח להכיר אותך. שמח שאתה מונח על הצלחת שלי. הבשר שלך טעים לי.

אתה חגורת ההצלה של חיי, וחייך הם השעשוע שלי.

אני מכונה שאוכלת אנשים.

לא תשמע אותי צוחק כשאחסל אותך, ולא תשמע את צעדי כשאתרחק ממך.

אתה הטרף שלי, ואתה מתפלל למעני.

אני אוכל אדם תאגידי, עבריין דיגיטלי,

אני אוכל אדם גלובלי".

המילים הללו לקוחות מ"קורפורייט קניבל", שיר מאלבום הקאמבק של גרייס ג'ונס, שדלף לאינטרנט אבל ייצא לשוק רק בעוד שישה שבועות. למרות שהלחן שלו אינו מאוד קליט, הרי שאילו היה מוכן לשיווק מיידי, "אוכל אדם תאגידי" היה הופך ללהיט ולשיר הראשון שמזוהה עם המשבר הפיננסי העולמי הנוכחי. אבל גם תעשיית המוזיקה היא חלק מהכלכלה הגלובלית, ולמרות המכות שנחתו עליה בעידן הדיגיטלי, עדיין מתנהגת ברובה לפי הכלכלה הישנה.

ג'ונס לא כתבה את השיר כתגובה מהירה לאקטואליה. אלבומה החדש, "הוריקן", הוקלט לפני שנה וחצי אבל שב ומתעכב, וכאמור תאריך היעד הנוכחי שלו הוא רק דצמבר הקרוב. אלא שהמילים של "אוכל אדם תאגידי", שטחיות ככל שהינן, כבר יכולות לעורר לא מעט מחשבות. מדוע רק אמנית בת שישים - ילידת ג'מייקה אמנם, אבל שגדלה מרופדת היטב כלכלית בניו-יורק - מעזה להגיש טקסט כזה? ואיפה שאר אמני הפופ, והאם בכלל יגיבו בעתיד לקריסה הנוכחית?

נכון, 94.6% מהמוזיקאים בארה"ב עובדים עכשיו בנמרצות למען בחירת ברק אובמה לנשיאות. רבים גם כתבו שירי ביקורת ומחאה בשמונה שנות שלטונו של ג'ורג' בוש. אבל הכלכלה והכלכלנים פשוט לא מהווים נושאים מקובלים בתמלילי שירי פופ. אפילו לא בשוליים השמאליים אצל אמנים שמזוהים עם מרקסיזם כזה או אחר. שירי בלוז וקאנטרי ופולק ישירים על דלות ועוני, במידות כאלו ואחרות של ביקורת ושל הומור הישרדותי, נשמעו באמריקה בעיקר אחרי השפל הגדול של ראשית שנות ה-30. המוזיקה הפופולרית והרוקנרול, כפי שעוצבו לאחר מלחמת העולם השנייה, מתנזרים כמעט לגמרי מלדבר על העולם הכלכלי ועל תושביו.

התאגידים מחוץ לכוונת

כן, "כסף" נתן השראה, בין השאר, לקלאסיקות של ברי גורדי ופינק פלויד ואבבא. ואנשים עם אוריינטציה שמאלית לגווניה כמו הקלאש והדד קנדיז וניו מודל ארמי ורייג' אגיינסט דה מאשין, שלא לדבר על בוב דילן ובוב מארלי וברוס ספרינגסטין ואלפי אחרים - שרו על ושוררו את מעמד הפועלים הבריטי, את חיי הדחויים, העזובים והחלשים של ארה"ב, ואת ניצול והזנחת העולם השלישי. אבל הכלכלה עצמה, מסתבר, פשוט לא מצטלצלת נכון במסגרת שירי פופ.

"קורפורייט קניבל" של גרייס ג'ונס אינו שירה גדולה או חשובה, וכמובן סיסמתי ופשטני מדי, אבל, כאמור, ייחודיותו בנדירותו. לא מעט מוזיקאים נהנו לתקוף בעבר את תאוות הבצע בתעשיית המוזיקה עצמה ואת הבוסים והאנשים בחליפות בחברות התקליטים שלהם עצמם, למשל ב"קח סיגר" של הפינק פלויד. אבל - והדבר בולט במיוחד לעומת הקלות היחסית שבה אמני פופ לא היססו להתעמת מול פוליטיקאים - נדמה שמשוררי הפופ, מהאירוניה הלהיטית ב"נערה חומרנית" של מדונה ועד לאזמל הסוציולוגי החד של לו ריד ב"דירטי בולברד", כמעט ולא כיוונו את חציהם לאנשי הכלכלה בכבודם ובעצמם. משום מה, התאגידים הגדולים שהותקפו לא מעט בספרות ובקולנוע נותרו, יחסית, מחוץ לכוונות של אמני הרוק.

מיק ג'אגר, לדוגמה, מראשי המורדים ברוקנרול של שנות ה-60, למד בנערותו בבית ספר לכלכלה בלונדון, וזה כארבעים שנה מתייעץ בחבר קרוב ומולטי-מיליונר, הנסיך רופרט לווינשטיין, בנוגע למהלכים העסקיים ולהשקעות הכלכליות של הרולינג סטונס. ואם ג'אגר וחבריו לאצולת הרוק מתקשים לתקוף את מי שבין היתר מטפלים בכספים שלהם עצמם, הרי נותרים אלפי מוזיקאים צעירים, שיכולים להיות בוטים כנגד פוליטיקאים או כנגד מדינות ושיטות תאבות בצע, ובכל זאת לא אומרים מאום בנוגע לאנשים שמתפרנסים מהכלכלה ומנהיגים אותה. האם זה משום שמנהיגי הכלכלה נותרים אלמוניים יחסית לדמויות פוליטיות ומדיניות שיותר מפומפמות תקשורתית? והאם האלם הזה ייגמר בעקבות המשבר הנוכחי?

ואולי סביר יותר להניח שמצעדי הפזמונים ימשיכו להתאכלס בשירי אהבה ותשוקה של ולמען מתבגרים, ובמחאות פוליטיות-חברתיות, ולא כלכליות בדרגות כאלו ואחרות של השראה, עומק וחזון.

מפולת מחוץ לפופ

גרייס ג'ונס, למען האמת, אינה לגמרי בודדה במאבק. גם הראפר המעולה והוותיק נאז העז באלבומו האחרון שיצא בחודש יולי, לחבר בשיר "סליי פוקס" בין ערוץ הטלוויזיה הימני לבין תאגיד הליברטון וקשריו עם סגן הנשיא דיק צ'ייני.

בכל אופן, וללא קשר ישיר להתפתחויות בכלכלה העולמית, ממילא לתוצאות הבחירות הקרובות בארה"ב תהיה השפעה מכרעת על תכני התרבות הפופולרית. קשה לשער את התגובות בקרב המוזיקאים בכלל, ואלו השחורים בפרט, אם אובמה ייבחר לתפקיד. סביר להניח ש"רוקדים ברחובות" להיט הסול של מארתה והוונדלאס משנות ה-60, יתגשם למציאות. וקל ועצוב יותר לשער מה יקרה אם ייווכח שאמריקה אמנם אינה בשלה עדיין לנשיא שחור, ולאיזה עוצמות של ניכור זה יוביל את תומכיו של אובמה ללא הבדלי הצבע והמוצא ביניהם.

כך או כך, הפופ המערבי עוד טרם השתנה והגיב יצירתית בעקבות פיגועי הטרור בספטמבר מלפני שבע שנים, ממש רק בשוליים. כך שאולי גם הנפילה הכלכלית הנוכחית לא בהכרח תגרד את העור העבה שלו. אולי הקפיטליזם ישרוד, יעכל ויאכל גם את זה, ובמקום שיוצרי פופ צעירים יעבור שינוי ויהפכו לחלק מהפתרון, רובם המכריע ימשיך לטמטם את צרכניהם עם רגשות מהונדסים לצריכה מהירה של תחליפי ריגושים זולים, וממתקי פופ חטיפיים לבריחה מהמציאות. על זה, כמובן, הם יתוגמלו בשפע בלתי נדלה של ממון ושל תהילה. בדיוק כמו במאה הקודמת.