אחי הגדול, תרגיע

עוד משהו על "האח הגדול", א' וג' 21:00, ערוץ 2

מאז פרקי הגמר של "הישרדות", כך נדמה, לא הייתה כאן היסטריה שכזאת סביב תוכנית טלוויזיה. אני מודה שאני לא מהמכורים, יחד עם זאת אני גם לא מאלה שיעקמו את האף לנוכח ההצלחה הגדולה של "האח הגדול". טלוויזיה, עוד לפני שהיא כלי לביטוי אמנותי ועיצוב דעת קהל, היא קודם כל בידור להמונים. ואם ההמונים מרוצים ודורשים עוד, מה לי כי אלין?

חזרה של ארז טל לפריים-טיים עם רייטינג מרשים, היא אולי לא סיבה למסיבה, אבל תופעת הערוץ שמשדר חי וישיר מהווילה המפורסמת, ראויה כבר לעיון מחודש. צחוק הגורל מתגלגל מעל הערוץ הזה. עד שבאו כל אותם אמנים מפוקפקים ושכנעו אותנו להאמין במיצגי וידיאו-ארט, הגיעה האמ-אמא של הטלוויזיה המסחרית ויצרה את הווידיאו-ארט הגדול ביותר שנראה במקומותינו. מילא הילדים שדבוקים לסדק המתוכנן הזה בקיר הווילה, אבל גם במכון הכושר הפך הערוץ הזה לנצפה ביותר. בעצם בכל מקום. העונש שמגיע לאיש יס שדחה את ההצעה לשדר אותו בלעדית בלוויין, נמוך רק מהצל"ש שמגיע למי שהחליט ללהק לסדרה, ברגע האחרון, את יוסי בובליל.

אבל דווקא בשיא תהילתם מוכרחים טל ושות' להתחיל לשמור על פרופורציות. אתמול הופסקו השידורים הישירים מהווילה לכמה שעות. דודתו של אחד המשתתפים, תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים, הלכה לעולמה, וההפקה חששה מגל של סימפטיה שיטה את הכף אצל הצופים בבואם להצביע על ההדחה. הטענה הרשמית של ההפקה היא שהפסיקו את השידורים כי חששו שבני משפחה של הדודה הנפטרת, שעדיין לא קיבלו את הבשורה, ילמדו על מותה מצפייה ב"האח הגדול".

מילא שאת הפסקת השידורים העלתה ההפקה לדרגה של טראומה לאומית שכמוה לא ידענו מאז רצח רבין, אבל איך ייתכן שאף אחד לא שם לב לאירוניה: סדרת הריאליטי המצליחה בישראל החליטה שלא לבלבל את צופיה עם העובדות. ריאליטי עאלק.

אמת או חובה

"האמת העירומה", ד' 21:00, ערוץ 10

אני מקווה שגם קוראים שעולמם אינו צר כשלי, יבינו את הדימוי הבא: נאמר שמגיע אוליגרך וקונה קבוצת כדורגל, הוא מעמיד לה תקציב נדיב, ממנה מאמן בכיר ומוכשר, המאמן מצדו בוחר שחקנים כוכבים והציפיות מהקבוצה בשמיים. אבל אחרי חודש של משחקים, עדיין מדברים בעיקר על הפוטנציאל. הקבוצה אמנם אינה סופגת תבוסות משפילות, ופה ושם אפילו מנצחת, אבל בשורה התחתונה כולם מחכים להתפוצצות, ורק כמה אוהדים ותיקים ומנוסים יודעים כבר שהתפוצצות שכזאת אינה מובטחת. יש לעתים שפרויקטים מפוארים ושאפתניים קורסים חרישית אל תוך עצמם.

הרגשות המעורבים הללו תקפים לגבי "האמת העירומה" שתעלה לשידור הערב בערוץ 10: מצד אחד, האחים ברבש, שכמעט כל פועלם הקולנועי והטלוויזיוני הוא אנדרטה לגבר הישן, המחוספס מבחוץ והרגיש מבפנים, גבר שהלך לאיבוד בתוך עולם של מטרוסקסואלים. אני אוהב את המחויבות של הברבשים לז'אנר הזה. מצד שני, על לא מעט פרקים ב"טירונות" וב"מילואים" הייתי מוותר ברצון. עדיין באותו הצד - סגל השחקנים המרשים. על ליאור אשכנזי נדמה שכל מילה מיותרת. יעל הדר בעיניי היא החמצה שנובעת מהעובדה שלטלוויזיה הישראלית יש מעט מאוד תפקידים להציע לנשים. מדובר בשחקנית מחוננת שנאלצה להתפרנס מטלנובלות איומות. יורם חטב, יבגניה דודינה ואייל שכטר משלימים נבחרת חלומות, כשעל הקווים הדבר הגדול הבא: דניאלה קרטס, שחקנית שכבר בגיל צעיר מאוד מצליחה להפגין איכויות משחק של בוגרת ולהפנט את הצופים.

מצד שני, נבחרת החלומות הזאת משחקת בינתיים בעיקר לרוחב. אין לי בעיה עם סדרות שעלילתן היא איטית, אבל כדי ליהנות מאלה, מוכרחים שהדיאלוגים יהיו לעילא ושסצנות הרוחב יהיו מחויבות למטרה הסופית, ולא בבחינת התפארות של היוצרים בסגל השחקנים הרחב ובעובדה שהם מסוגלים לטפל בעוד נושאים במקביל. משום כך הרגשות בתום הצפייה בפרק הכפול הראשון הם מעורבים: מצד אחד, אני לא יכול לומר שאני סופר את הימים עד לפרק הבא, כמו למשל בפעם הראשונה שבה נחשפתי להלן מירן הנפלאה בתפקיד פקד ג'ין טניסון בסדרת "החשוד העיקרי". מצד שני, גם בית"ר ירושלים לעולם לא תהיה מנצ'סטר יונייטד. אולי אחרי שמפנימים את העובדה הזאת, הופכת "האמת העירומה" למהנה יותר.