הסיפור של "בין הקירות" התחיל כשפרנסואה בגודו, מורה בבית ספר באחד הרבעים העניים בפריז (וגם סופר ואיש תקשורת), כתב ספר אוטוביוגרפי על שנה בחייו כמורה. הבמאי לורן קנטה החליט לעשות מזה סרט.
הלוקיישן שנבחר לצילומים הוא בית ספר באחד הרבעים העניים של פריז. את תלמידי הכיתה של בגודו משחקים תלמידי בית הספר, ושמותיהם זהים לשמות הדמויות בתסריט. את סגל המורים משחק סגל המורים של בית הספר. ואת המורה פרנסואה, משחק פרנסואה בגודו בעצמו. את כל זה, כמובן, לא מספרים לנו בשעת הצפייה בסרט.
וזה מה שהופך את הסרט המצוין הזה למעורר חשד. אמנם, אלו אמצעים יעילים להגברת האותנטיות והאמינות, אבל מדוע יש צורך בהישענות כזו על נתונים מציאותיים, בסרט שעלילתו בדיונית? למה להציב אותו כל-כך קרוב להגדרה "דוקומנטרי", כשלמעשה אין בו שאיפה לתיעוד אמיתי? טשטוש הגבולות הלא מוצהר הזה, הערמומי כמעט, מזכיר משהו שרואים כל יום בטלוויזיה: משתתפים "אמיתיים" מסומנים כדמויות, בסיפור שנראה מציאותי אבל למעשה הוא מבוים, ולפעמים מתוסרט. נשמע מוכר? נראה כאילו בסרט הזה עברנו את ה"ריאליזם" והגענו ישר ל"ריאליטי".
ואכן, הריאליטי הזה עובד נפלא. לא זכור לי שאי-פעם ראיתי סרט שנותן תחושה כל-כך חזקה ואמיתית של המקום - בית הספר. שיעור בכיתה. החל מהאור הלבן של שעות הבוקר והצהריים המוקדמות, דרך ההתרחשויות בשורות האחוריות בזמן השיעור, המבט החלול של תלמיד שנמצא במקום אחר לגמרי, ועד המסדרונות החשוכים בסוף יום הלימודים. אפשר להרגיש את הפחד מאובדן שליטה של מורה העומד בפני המון רועש ולא ממושמע, ואת הסיפוק כשהוא מצליח לעורר עניין ודיון בכיתה. להעריך את הרגעים הנדירים שבהם אחד הילדים הבעייתיים מגיב באופן חיובי, ולהתאכזב כשנעשות טעויות, וכשדברים מידרדרים לנקודה שאין ממנה דרך חזרה. אפילו רגעי השעמום הם ממש אותם רגעי השעמום המוכרים מהלימודים בבית הספר. השחזור המוצלח הזה מתאפשר תודות לצילום המשוטט, הכמו תיעודי, במצלמה דיגיטלית, ותודות ללוקיישן ולבחירה החכמה והמאתגרת של קנטה לא לצאת ממנו, ולא להראות את חיי המורה והתלמידים מחוץ לבית הספר (בסרט פחות מקורי היינו בטח צופים בפרנסואה מתייעץ עם אשתו לגבי תלמיד בעייתי בזמן ארוחת הערב, או חוזר להאכיל את החתול בדירת הרווקים שלו).
ואולי יותר מכל בולטים בסרט הזה לטובה השחקנים. התלמידים הם אלה שאחראים לניואנסים הקטנים שיוצרים את האותנטיות הגדולה: לא רק בסצנות קשות של דיאלוגים טעונים, אלא בכל התלחשות, העברת פתק ובהייה בחלון. והעיקר - הם יכולים להיות לא רק מקסימים, אלא גם דוחים (במיוחד אחת ספציפית), בדיוק כמו ילדים ומתבגרים אמיתיים.
והשחקן הראשי, המורה פרנסואה בגודו? הוא מושלם לתפקיד: כריזמטי ועדיין אמין, משכנע כמורה מנוסה, מעורר הזדהות. מדי פעם כשהוא מסתובב לרשום משהו על הלוח, נחשפת נקודת הקרחת שלו - לא מהמפרצים אלא באמצע הקרקפת, דפוס ההתקרחות המפחיד ביותר לגברים, ומה יכול להיות יותר מציאותי מזה.
אבל בסוף היום, כשהכיסאות נערמים והאור במסדרון כבה, קשה שלא לחשוב, מה הוא עושה בעצם, פרנסואה בגודו? הוא מורה שמצטלם לסרט או שחקן שמשחק מורה? האם פרנסואה שבתסריט היה מוכן לשחק בסרט על חייו? מדובר כאן באותו אדם, או בדמות ובסופר, או בדמות ובשחקן? השאלות האלה יכולות להוסיף רובד של עניין לסרט, אבל הן עלולות גם להסב נזק, לנטוע בלב הסיפור הרגיש הזה גרעין של חוסר יושר, שפוגע בגודל ההישג. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
