השחור החדש

לפחות כלכלית, האלבום החדש של אייסי/דיסי היה אירוע הפופ הבולט של חודש אוקטובר. הוא נכנס היישר לראשות מצעדי המכירות ב-29 מדינות, כולל השווקים הגדולים בארה"ב, באנגליה, בגרמניה וביפן. בארה"ב הוא מכר 750 אלף עותקים בשבוע, שני השנה רק למכירות המיליון הראשון בשבוע הראשון של ליל וויין. הישג לחבורה האוסטרלית שגיל חבריה הממוצע כמעט שישים.

אייסי/דסי עלו על שערי מגזיני הרוק הכי נמכרים משני צדי האטלנטי, "הרולינג סטון" ו"הקיו", ויצרו אצל הקהל והמבקרים התרגשות של שיבה מבורכת לפעילות, שמונה שנים אחרי אלבומם האחרון. לא נעים לקרר במקצת את ההתלהבות, אבל רצוי לנסות ולהסביר אותה. קודם כל לגבי המספרים: מותג כה ותיק, עם אלבום אחד, "בק אין בלאק" שנותר מעשרת האלבומים הנמכרים בכל הזמנים בארה"ב, תמיד מבהיל מאות אלפי אוהדים לרכישה מיידית וצמודה ליציאתו. המבחן יגיע מאוחר יותר, אם כי, למען ההגינות ובשוק מכירות האלבומים הגווע של היום, בדיקת המכירות המשמעותית יותר תהיה בהופעות שהלהקה חנכה בשבוע שעבר. מסייע להם גם שמעריציהם הפנאטיים נמנים בעיקר על גילאים מבוגרים יחסית, כאלו שהאינסטינקט הטבעי אצלם הוא עדיין לשלם ולא להוריד את האלבום בחינם.

בקשר לתכנים עצמם - אחד המפתחות הכי יעילים וייחודיים להצלחתם ולהישרדותם היה ונותר האינפנטיליות. לא סתם הם היו אחת משתי הלהקות הכי אהובות על ביוויס ובאטהד. אייסי/דיסי היא להקה של הנפת זרועות ונענוע מונוטוני של האגן, של המנוני גיטרות שלא תובעים כלום מהמוח, ושל התצורות הבסיסיות ביותר של הרוקנרול. כמו, להבדיל, הסטוג'ז או הראמונס שעשו מוזיקה הרבה יותר עשירה בתכנים ובהבעה, גם אייסי/דיסי שכללו לעצמם נוסחה אחת, פרימיטיבית וגולמית, שכובשת לחלוטין כשהם במיטבם ונורא משעממת כשהם לא.

אלבומם החדש, כמובן וכתמיד, הוא עוד מאותו הדבר, ונבדל מעבודותיהם בשני העשורים הקודמים בכך שנראה שההאטה בקצב ההקלטות היטיבה עם כתיבת השירים. היה להם זמן להשקיע, כך שבאורח שדי נדיר אף הוא אצל להקות בנות שלושים פלוס, האלבום לא נשמע רק ככרטיס ביקור תקשורתי לקראת מסע הופעות, אלא כעבודה שהאוהדים הקנאים ישמחו לחזור ולהקשיב לה.

נדמה שהחן האינפנטילי הקבוצתי, שכמובן נשען על הרבה מאוד פיקחות ותבונה, הן מוזיקליות והן תדמיתיות ושיווקיות, מסייע ל"קרח שחור" להישמע מזמין וקסום יותר מכפי שהינו. איזה כיף, לכאורה, לפגוש להקה עתיקה שלא לוקחת עצמה ברצינות ומגישה בידור גיטרות מהוקצע לעילא. אלא שלטעמי, מה לעשות, מאז "באק אין בלאק" ההוא, שהיה הראשון שבו הסולן הנוכחי ברוס ג'ונסון החליף את בון סקוט המנוח, ושאכן הייתה בו איזו תחושת בהילות ועוצמה שהקנתה ערך מוסף ל"יאללה בלגן" הרגיל שלהם - אייסי/דיסי לא באמת יצרו אלבומים מצטיינים.

עבור המעריצים "קרח שחור" הוא בשורה נפלאה, עבור השאר הוא יעורר כנראה סימפטיה גדולה וחיוך קטן, לא הרבה יותר. *

חלום בלהות

הקיור לא סוטים במילימטר מנוסחאותיהם הישנות, ונשמעים כמו להקת כיסוי של עצמם

נורא עצוב. ההומור העצמי, האירוניה והאינפנטיליות שעזרו לאייסי/דיסי דווקא להזקין בכבוד, הם המראה ההפוכה לעגמומיות ולמלנכוליה הבלתי-נדלים שהופכים את רוברט סמית', בגיל 50, לכמעט טרחן. כמו הלהקה האוסטרלית, גם הקיור כבר לא סוטים במילימטר מנוסחאותיהם הישנות. אבל אם אצל האוסטרלים ניתן לשמוע עקבות ברורים להנאה, לחדווה ולאיזה סיפוק בסיסי מהעבודה שלהם, אצל הקיור נדמה שסמית' משועמם ומשתעמם, ומידרדר להישמע כלהקת כיסוי או חיקוי שלו.

אישית, איבדתי את הסקרנות להתעמק בסמית' כבר אחרי "התפוררות" מלפני 19 שנים. אבל דווקא משום שלאורך שנות ה-80 הערצתי את האיש, עבודתו הנוכחית מתסכלת ומעציבה. סמית' הצעיר היה יוצר של ספקנות, של מילים נוקבות ושל חקרנות מוזיקלית ששלחה אותו להרחבת המעטפת הצלילית והסגנונית של להקתו. בשני העשורים האחרונים סמית' משחרר תקליטים שנשמעים במקרה הטוב כשירים שנגנזו בשנות תהילתו ושנבחרו, מחוסר ברירה, להשתחרר עכשיו. ואלו לא הלחנים החלשים והמילים הממוחזרות שכואבים. מה שהכי מצער הוא שסמית' אינו מציע בגיל 50 שום תוכן, אמירה או פרספקטיבה על החיים שלא כתב כבר בגיל 25.

אם אייסי/דיסי מוכיחים שלא רע להיתקע בנאמנות במקומך, כשהמקום שלך הוא חוסר יומרנות וסיסמאות גיטרות על רוקנרול ובנות, במקרה של סמית', יוצר עם כוונות ועם יכולות הבעה גדולות בהרבה, הדשדוש בבוץ העאלק-דיכאוני שלו מעכיר כבר גם את עברו הנהדר. מה, זהו? אין בו סקרנות, פליאה, עניין? כבר עשרים שנה שהוא לא מקבל שום דבר חדש מהעולם ושאינו מעוניין להעניק משהו חדש בחזרה? סמית' שוחק את המותג שלו לטובת מעגל גדול של אוהדיו הקנאים, שמחד בזים לשלל החקיינים שקמו לו עם השנים, ומצד שני ייתכן שאף הם, כמו אלילם, כה מקובעים, עד שהמקובעות שלו נוחה להם. *

העולם המופלא

אנתוני והג'ונסונס משגרים חמישה שירים משובחים, שיוצרים ציפייה לקראת האלבום השלישי שלהם

הוא פתח את השנה כחלק מפרויקט הדיסקו hercules and love affair, ומסיים אותה בשיבה מהוללת לפסנתר האינטימי שלו. בינואר ייצא אלבום שלישי לאנתוני והג'ונסונס, ובאי.פי הזה נכללים חמישה שירים משובחים שיוצרים ציפיות עצומות לאלבום הקרב וששווים רכישה בפני עצמם. אריך הנגן הקודם, "אני ציפור עכשיו", חשף את אנתוני האגרטי כאחד הכותבים והמבצעים הגדולים בדורו, ו"עולם אחר" מגלה כי נותר במלוא אונו גם שלוש שנים מאוחר יותר. שורשיו המוזיקליים נטועים עמוק יותר מאלו של אייסי/דיסי ושל הקיור. הוא מתכתב עם ג'אז ובלוז וקברט כאילו היה צאצא ישיר, למשל, של ג'ורג' ואיירה גרשווין, וכאילו שגיטרות חשמליות ורוקנרול כלל לא באו לעולם.

אלא שאנתוני, בשל האישיות הייחודיות, הקול הייחודי והפיוטיות שלו במילים, אינו אמן מסורתי או שמרן אלא אחד מהיוצרים העכשוויים שמסוגלים לקדם את העבר המפואר של המוזיקה הפופולרית האמריקנית לעבר עתיד מכובד. ו"crackagain" הוא מהבלדות הכי יפות של השנים האחרונות. *