הרשויות המקומיות מחוקקות, מבצעות ושופטות

משטר דמוקרטי תקין לא יכול להתקיים ללא הפרדה זו, היוצרת באופן טבעי מנגנוני פיקוח ובקרה. ההפרדה בין הרשויות מעוגנת בחוקי היסוד המכוננים. חוקי יסוד: הכנסת, הממשלה והשפיטה הם אלו שמבחינים בין הסמכויות של כל גוף וגוף.

מציאות זו לא קיימת ברשויות המקומיות. להבדיל, בתחומן הרשויות המקומיות הן הרשות המחוקקת, המבצעת ולדאבון לב גם הרשות השופטת. לכאורה, הדבר נראה מובן מאליו, הרשות המקומית סוברנית לבצע בתחומה ככל הנדרש כדי לשרת את ציבור תושביה. אולם, צורך לגיטימי זה מנוצל לעיתים בשרירותיות כלפי חלק מהתושבים.

תפקודן של הרשויות המקומיות מעוגן בחקיקה מנדטורית (פקודת העיריות ופקודות המועצות). פקודות אלו מגדירות לרשויות המקומיות את מכלול הסמכויות והחובות שלהן כלפי תושבי הרשות. בין היתר מתאפשר למועצות של הרשויות המקומיות מכח סעיפים 250-251 לפקודת העיריות וסעיף 14 לפקודת המועצות המקומיות לחוקק חוקי עזר אשר מאפשרים להם להסדיר את פעילותן. מכח דברי חקיקה אלו, גם צווי הארנונה מאושרים משנה לשנה על-ידי מועצת הרשות המקומית. מכח מקורות הסמכות רשאיות הרשויות המקומיות, מלבד קביעת החוקים והוצאתם לפועל, גם לאכוף אותם ולהעניש במקרים מסוימים את העבריינים.

אומנם, לכאורה כפופות הרשויות המקומיות לשלטון המרכזי באמצעות משרד הפנים. ברם, משרד הפנים לעיתים מעדיף לעצום עיניו ולתת לרשויות המקומיות לעשות בתחומן ככל העולה על רוחן. התופעה של העדר הפרדה ברורה מקבלת משנה תוקף בכל הנוגע לתשלומי המיסים לרשויות המקומיות.

לאחר שאושר צו הארנונה רשאי מנהל שהוסמך על ידי ראש העירייה להטיל על הנכסים השונים ארנונה כללית בהתאם לפרמטרים המוגדרים בחוק ובצו הארנונה של אותה רשות. לעיתים אותו מנהל אף מחליט, על דעת עצמו או לאחר "התייעצות", להטיל ארנונה כללית רטרואקטיבית על נכס שהוא סבור ששומתו הייתה שגויה.

על-פי חוק, נישום הסבור שחיוב הארנונה שלו שגוי רשאי להגיש השגה. את ההשגה יש להגיש למנהל הארנונה. במרבית המקרים מנהל הארנונה היה שותף להחלטה על הטלת השומה. מנהל הארנונה בוחן את ההשגה והוא זה המחליט האם לקבלה או לדחותה. מטבע הדברים, מאחר ומנהל הארנונה היה שותף בהטלת החיוב, מעטים המקרים בהם ההשגה תתקבל.

על החלטת מנהל הארנונה מגישים ערר לועדת הערר לענייני ארנונה כללית, לכאורה גוף נטרלי. אולם במרבית המקרים ועדות הערר יושבות בתוך העירייה ונעזרות במתקני העירייה. מניסיוננו, לא אחת מאחר וחברי ועדות הערר ממונים על-ידי הרשות המקומיות, מנהל הארנונה נוטל חלק גם בהליכי המינוי. כך יוצא שבכל אחד מהשלבים החל מהטלת החיוב, בחינתו והערעור על השומה, למנהל הארנונה יש יד, רגל וראש.

מעבר לכך, גם במסגרת הליכי הגבייה נמצא התושב בבעיה כתוצאה מהעדר ההפרדה והכח המופרז. במידה ונישום לא משלם את חיובי הארנונה, בחלק מהמקרים מטעמים חוקיים, או אז מתחיל "מנהל הגבייה" היושב לרוב בצמידות למנהל הארנונה להתחיל בהליכי גבייה. מכח פקודת העיריות ו/או פקודת המיסים (גביעה) יכול מנהל הגביעה לבצע הליכי גביעה הכוללים עיקולים מסוגים שונים ואף מכירה של נכסים ורכוש. הליכי הגבעיה נעשים מבלי להידרש לקביעה שיפוטית של גורם אובייקטיבי, אלא אך ורק מכח החלטתו של הפקיד.

בחלק מהרשויות מנהל הארנונה הוא גם גזבר העירייה, ולעיתים במישרין או בעקיפין הוא גם הממונה על מנהל הגבייה והוא זה המקבל את מלוא ההחלטות. כך יוצא שגוף אחד (לעיתים במלוא מובן המילה) הוא זה אשר מחליט, מבצע, שופט ומוציא לפועל. מיותר לציין כמה עוול נגרם לציבור הרחב ובפרט לתושב אשר אינו מיוצג ועומד חסר אונים אל מול כח רב זה.

אנו סבורים כי הגיעה השעה שהשלטון המרכזי יפעל להסדיר בחקיקה את כל נושא הסמכויות וחלוקת הכח בתוך הרשויות המקומיות, ויפה שעה אחת קודם. במידה ותמשך עצימת עיניים זו, ימשיכו התושבים לחוש כאילו המדובר במשחק שתוצאתו העגומה ידועה מראש.

הכותב הוא ממשרד עו"ד כץ, גבע, איצקוביץ', העוסק בהפחתת המיסוי מוניציפאלי.

* אין לראות באמור במאמר כעצה ו/או כחוות דעת משפטית.