שכחת מי אתה ומה שווה. אבל עכשיו דף חדש והגשם יורד בסלונים הכי מעוצבים

שואה כלכלית? בוא ואסביר לך למה זו המתנה הכי גדולה שיכולת לקבל ; אודי פרידן, טור אישי

היי גבר. מה המצב?

תן לי דקה ותראה איך הכול טוב.

"ליידי גלובס" זה עבור בת זוגך, לא?

בטח תגיד: "אני רק מדפדף, מעניין אותי מה אשתי קוראת..."

כן בטח.

בוא נעשה סדר: "גלובס" נולד לעולם העסקים הגברי (כולל דליה איציק), אחרי זה המומחים אמרו: "יש לו בת זוג, בואו נגניב גם אותה". ועשו את ליידי. בסוף אתה קורא ליידי. כי החיים הם טריקים. מה שנראה - רק נדמה, ומה שהיה - זה לא מה שיהיה.

בוא איתי:

אתה צריך לדאוג לה, לבית, לילדים, לפרנסה. אבל פתאום היא מסננת: "לא ראיתי אותך קורא ספר רציני כבר חודש". מתי בדיוק, אתה שואל את עצמך.

ואתה צריך לדעת להסתדר.

לדעת לבשל, להחליף גלגל בשנייה, להבין ביין, לדעת לתקן תריס שקרס, ולדעת לקנות את השמפו הנכון לבת שלכם (אתה לא יודע שיש לה שיער יבש? נו באמת). צריך ל... הזמין טכנאי, להחזיר את הבייביסיטר, לתקן את השידה, ללכת לחתונה של... ללכת לבדיקות התקופתיות.

וסקס. כן סקס.

אתה צריך להיות גם וגם. גם חם, תומך ומתחשב, גם בהמי, גס ופראי. יצרי - מאופק, חפוז - כל הלילה, רומנטי - סאדו, רק אני - אולי שלישייה, תיזהר על השרשרת - תקרע לי את הבגדים, אני עייפה - למה לא בא לך, מה עם סרטים כחולים - למה אתה צריך גירויים כל הזמן, אולי נגוון קצת - לא, לא מאחורה, מה אתה שקט כזה - אל תעיר את הילדים... מי אמר שצריך כל יום - צריך פעם גם באמצע היום.

וצריך וצריך.

צריך. המילה הזו שנואה עליך. היא כמו מטען כבד שיושב לך על הנשמה.

כי הצריך האמיתי - שחונק אותך - זה הצריך שלא נאמר. הצריך שאתה אומר לעצמך ככה בלב. בראש. הצריך שהכניסו לך לראש בשטיפת מוח קבועה ויסודית.

זה התחיל כטפטוף, כניוז חד פעמי, הלך והתגבר עד שהפך לפטיש. ערב ערב, בוקר בוקר: הכותרות על אלו ששיחקו אותה. הכותרות על אלו שעשו את זה. הכותרות על הבונוסים, על המשכורות הגבוהות, על אלו שעשו אקזיט. ואתה בכלל לא נכנסת למשהו. איך תעשה אקזיט?

השנים האחרונות היו השפלה חרישית מתמשכת. המיליונים של אחרים דפקו לך בראש שאתה לא שווה גרוש. המספרים ריצדו לך כמו גולגולות, האפסים גרמו לך להרגיש אפס.
את הטבלאות והדירוגים של "גלובס" קראת כמו סיינס פיקשן. אתה בכלל לא בליגה. אף אחד לא מודד אותך. אתה לא בתמונות. לא בפתיחות. לא במוזמנים.

ווט דה פאק איז גואינג און...

אבל הופה, מהפך.

הנה הגיחה השואה הכלכלית - המתעצמת ברגעים אלו - והיא המתנה הכי גדולה שיכולת לקבל. נערי הבלייזרים מתגלים כקולבי פח. ולא מדובר בשמחה לאיד. אבל הכותרות הרי צבטו לך בלב: "מגע יד הזהב", "הכריש", "אקזיט שלישי ב-3 חודשים", "יש לו ביצים של שור", "האנליסטים מצדיעים"...

ואתה אמרת לעצמך: כוסאמו, איפה טעיתי, אני מכיר אותו, אני לא זוכר שהיה כזה מוצלח.
ומה איתי? חייב לעשות משהו. חייב להביא אותה. אם הוא הביא אותה, גם אני חייב.
לא טעית. הוא לא באמת גאון. היה במקום הנכון בזמן הנכון, עם רוח גבית משקרת ומשכרת.

והכותרות דפקו לך על הראש והנמיכו אותך. יום יום. סתם בלי סיבה. שכחת מי אתה ומה אתה שווה.

ועכשיו, דף חדש.

ההוריקן הוריד את הגגות לכולם. והגשם יורד בסלונים הכי מעוצבים.

הצבע יורד מהתמונות שהרגע הגיעו מסותביס, וחשבון הוויזה אצל כולם מספר על 30 טעויות בחודש אחד.

אבל מה שחשוב זה הרי הכותרות. הרי זה מה שגמר אותך. בלבל אותך. הנמיך אותך. שיבש את תפיסת עולמך, שהייתה מוצקה ומוסרית. אז הכותרות עכשיו מדווחות על שינוי. היפוך מגמה.

ויש בתוכן מסר מוצפן: הן מכות על חטא. בקרוב הצופן יפוענח רשמית.

הכריש נהיה דגיג, ביצי השור נהפכו לשקשוקה, וזה שצחק בדרך לבנק כבר לא מצחיק את הבנק בכלל.

ואתה?

בוא נבדוק:

לך יש ילדים מאושרים שהיית איתם ולא לידם, יש לך עולם פנימי עמוק ולא חובות עמוקים, יש לך אישה שאוהבת אותך ולא את האקזיט שלך, יש לך ידידי אמת ולא רק חוג ידידי המוזיאון, יש לך קמטי צחוק ולא חריצי פאניקה, יש לך שומר מוסר פנימי ולא שומר ראש, יש לך את עצמך ולא את הצל המבוהל.

ועכשיו, זה הזמן לגלות את עצמך מחדש. לא להמציא מחדש. עזוב את כל הבלי הקואצ'ינג. עוד סממן כוזב של טירוף הגאות.

אתה - כמו שאתה - אתה נפלא.

אתה, רואה החשבון, שראית כבר הכול; אתה, ששקדת על התואר השני בירושלים כשהבועה כרסמה שקדים בטורקיז; אתה, שהסעת בקביעות את הילד למרפאת חוץ וראית איך רק אתה נשאר בחוץ; אתה, שהעדפת לחזור מוקדם ורואה עכשיו את אלו שאין להם לאן לחזור; אתה, שזרקו לך בהתנשאות 'מה תעשה עם לימודי הפילוסופיה?' ורק אתה יודע שלא תמיד צריך לעשות משהו; אתה, הקורא הרגיל שאולי אתה אדם בלתי רגיל; אתה, שתמיד נתת כל מה שיש לך ולקחת תמיד קצת פחות ממה שמגיע לך.

אתה, יש לך אותך. אל תזלזל בזה.

רבים, שמה שהיה להם בחוץ הלך, יגלו שהבעיה האמיתית היא שאין להם כלום בפנים.
ולך יש הרבה. תמיד היה. ועכשיו הרגע להעלות את זה ממרתף הנפש לסלון.

אז יאללה.

נער את האבק מהאגו החבוט (לא היינו במיטבנו, בוא נודה), צא לריצה קלה (אנדורפין קטן לא יזיק), מקלחת טובה (אין כמו מים), קרם פנים (תתחיל לטפח את עצמך), תן מבט במראה (אין אף אחד יותר מאושר ממך), וקח אותה לכרם למרק רגל, או ליפו לצמד ברבוניות עם אוזו, או סתם להביט בזריחת הירח (שקיעות היו לך מספיק).

תראה אותה מולך.

האישה שתמיד הייתה איתך.

בלי מטוס מנהלים, בלי רבעון פצצה, בלי מיזוג העשור ובלי בונוס 7 מספרים.
תראה אותה. קח את הזמן. תתבונן.

בלי בלקברי, בלי חיבור אונליין לחדר עסקאות ובלי אס.אמ.אסים נוירוטיים.

תרגיש כמה טוב.

הנה המתנה שקיבלת.

ואם את זה תפספס, אתה באמת לא גבר.

הכותב הוא פרסומאי, מבעלי משרד הפרסום ראובני-פרידן