ד"ר ברננקי ומיסטר בן

עם יפן כדוגמה, איש אינו זקוק לתזכורת שדפלציה היא תרחיש מסוכן, אך יש נקודה שכדאי לרענן: ירידת מחירים נמשכת מגדילה את נטל החוב הריאלי. חוב מופרז הוא ליבת הקשיים הכלכליים בארה"ב. אם הם יגדלו עוד יותר בגלל ירידת המחירים, כוחות ההתכווצות במשק יתחזקו. הכלכלה תואט עוד יותר, לחצי הדפלציה יגדלו עוד יותר, החובות יעיקו עוד יותר - וחוזר חלילה. וכיוון שהריבית לא יכולה לרדת מתחת לאפס, המדיניות המוניטרית לא יכולה לרדוף אחרי האינפלציה כל הדרך למטה. קשה לשבור את מעגל הקסמים הדפלציוני; אין דבר חשוב יותר מאשר מניעתו.

המחירים לצרכן בארה"ב ירדו באוקטובר ב-1%, הירידה החודשית הכי תלולה ב-60 שנה. זה היה צלצול אזהרה, אם כי עדיין אין פירוש הדבר שהדפלציה הגיעה. המחירים, להוציא מזון ואנרגיה, עלו ב-2.2% לעומת אוקטובר 2007.

הציפיות לאינפלציה נותרו חיוביות - דבר קריטי, כיוון שציפיות אינפלציה נוטות להגשים את עצמן. יידרש מיתון מהמם וממושך כדי שהן יפכו לשליליות, וכל המשק יידחף אל תהום הדפלציה. אך ייתכן שארה"ב ניצבת בפני מיתון כזה. לפי שעה, כל אינדיקציה מקרו-כלכלית מצביעה על התכווצות בקצב מדהים.

בן ברננקי הוא יו"ר פד שמבין בדפלציה: זה היה אחד מתחומי העיסוק האקדמי שלו. מאז הצטרפותו לפד הוא נאם והרצה על כלים מוניטריים לא קונבנציונליים בהם ניתן להשתמש כשהריבית קצרת-המועד יורדת לאפס: מסגרות חדשות לשיפור הנזילות, התחייבות לשמור על ריבית קצרה נמוכה, "הקלה כמותנית" (הרחבת המאזן של הפד, כדי לתמוך ביתרות של המערכת הבנקאית) ועוד. רבים מהכלים הבלתי אורתודוקסיים הללו כבר הופעלו. מה עוד צריך לעשות?

בנאום ב-2002, הוא ציין ש"יעילות מדיניות אנטי דפלציונית מוגברת ע"י שת"פ בין הרשויות המוניטריות והפיסקליות". המרצה פיסקלית חזקה, במימון רכישות של אג"ח ממשלתיות ע"י הפד, "תהיה זהה לאמרה על 'המסוק שמצניח כסף'".

לבנקאי מרכזי זהיר, מימון בלתי מרוסן של גירעון הוא הטאבו האחרון. אחרי הכל, זו מדיניות מוניטרית נוסח זימבבואה. אך בימינו, אפילו האיסור הזה צריך להיגנז, ועדיף לפני שהדפלציה תתבסס. עשה עכשיו, והראה שאתה עושה זאת. אם זה יגרום לאנליסטים ולפרשנים למתוח ביקורת על לחצי אינפלציה אפשריים - נפלא: המטרה היא הרי, בחלקה, להעלות את ציפיות האינפלציה.

ברק אובמה מכין חבילת תמריצים גדולה חדשה - 500-700 מיליארד דולר. מוטב מוקדם מאשר מאוחר. כדי להבטיח אפקט על הביקוש, מוטב לנטות לכיוון הוצאה מוגדלת זמנית מאשר לכיוון קיצוצי מס.

אך יש יוצא מהכלל אחד. מעט מדי נעשה לריסון עיקולי הבתים הממושכנים, שממשיכים להוריד את מחירי הבתים. עד שזה יקרה, הסיכוי להבראה רחבה יותר קלוש. לשם כך נחוצים שלושה דברים:

1 לאתר מימון ציבורי להצעת שילה באר, מנהלת החברה הפדרלית לביטוח פיקדונות בנקאיים, לשנות תנאיהן של יותר משכנתאות שלא נפרעות.

2 שינוי חוק פשיטת הרגל יאפשר לבתי המשפט לפרוס יותר משכנתאות - משימה דחופה של הקונגרס.

3 להגדלת הביקוש לדיור, יש להנהיג הקלת מס זמנית על תשלומי המקדמות לרכישת בית.

כדי להקל את הריסון המוניטרי, ההוצאה צריכה להיות או קשורה למחזור (סיוע למובטלים, לדוגמה) או בבת אחת לכולם (מיזמי תשתיות, לדוגמה). ועוד משהו שלא העליתי בדעתי להציע בעבר: המימון צריך במפורש לבוא מהדפסת כסף.

היעילות של תוכנית-המרצה ענקית בשילוב פיסקלי ומוניטרי תלויה בתפיסתה: שוב, ההשפעה על הציפיות היא המפתח להצלחה. זה דורש מהירות ותקשורת ברורה, ומעלה שאלות לגבי המינויים של אובמה.

הוא הרכיב צוות מוכשר מאוד, אך עם כל כך הרבה דמויות חזקות, מי הממונה העליון? לורנס סאמרס במועצה הכלכלית הלאומית, או טימותי גייתנר באוצר? הזוגיות הזו עוררה השערות לגבי השפעת ברננקי בעתיד, ומשך כהונתו בפד. ואם זה לא מספיק מסובך, באה ההכרזה על צוות ייעוץ חדש להבראה כלכלית, בראשות לא אחר מאשר פול וולקר.

אובמה מדגיש שהוא יהיה המפקד. רצוי; אך עדיין ספק אם יוכל לשלוט בחבורה כזו של דמויות חזקות ולשדר סמכותיות. שלא כמו מקיין, אובמה מעולם לא התגאה בבערות כלכלית, אך הוא אינו באמת רב אמן כלכלי. תעוזה היא תוצר נדיר של עבודת צוות או ועדות, כמו גם הסברים ישירים. אובמה יזדקק לצ'יף של מדיניות כלכלית - והיה טוב אם הצ'יף הזה, וכל האחרים, יידעו שזה הוא. *