המפגש המצער של שטיינמץ והציבור

האם הגופים המוסדיים הבינו לאן הם נכנסים כשהם רכשו לפני שנה וחצי אג"ח "משאבי הטבע" של בני שטיינמץ ביותר ממיליארד שקל? האם הם הבינו מה הביטחונות שעומדים מאחורי איגרות החוב הללו? האם הם צללו לעומק עסקי הכרייה המסועפים של שטיינמץ במדינות כמו זמביה וקונגו? האם הם הבינו לאן הכסף הולך והאם יש לו סיכוי טוב לחזור? האם הם בכלל מבינים ש"איגרת חוב" היא בעצם מוצר של אשראי ולא מוצר של השקעה, כמו מניה, שאפשר למכור ולקנות אותה מדי יום? נראה שלא.

"משאבי טבע" של שטיינמץ התחברה להם עם בום הסחורות, מחירי-על וביקושים אין סופיים מסין והודו. כל ירידה במחירי הסחורות הוסברה כתיקון קל על הגרף העולה, בגלל הסיבות הברורות מאליהן: העדר השקעות הוניות כבדות בהפקת משאבים, מכרות מזדקנים וביקושים שמסרבים להתייבש. "בני שטיינמץ" התחבר להם כמיליארדר כבד ומסתורי, מקורב לאולמרט, בורח מהתקשורת כמו מאש ואחד מבניה של משפחת יהלומנים עשירה, שנחשבת לאחת מחברות כריית היהלומים הפרטיות הגדולות בעולם (לבייב הוא הראשון). החיבור הזה, בין "משאבי טבע" ל"בני שטיינמץ", גרם להם כנראה להתעלף מהתרגשות ולרוץ לקנות ערמות של אג"ח. עכשיו חלקם מוכרים לשטיינמץ בחזרה חלק מהאג"ח הללו במחיר נמוך יחסית משוויין האמיתי של האיגרות, במהלך שהם נוהגים לומר עליו שנבע מ"שיקולים עסקיים". כלומר, זו דרך אלגנטית לומר: התרשלנו בניהול הסיכונים, נתקענו בלי נזילות, הביטחונות איבדו מערכם, מעלות הורידה את דירוג האג"ח ל"זבל" ולכן טובה ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ.

שטיינמץ מקפיד מאוד לברוח מהציבור, אבל בשנים האחרונות הוא גילה בגדול את הכסף של הציבור. הציבור החל אט-אט לגלות את שטיינמץ (למורת רוחו), את עסקיו ואת שותפיו. והתוצאה, למרבה הצער, של המפגש הזה, היתה לא נעימה: שטיינמץ הפך בשנים האחרונות לאחד ממשמידי הערך הגדולים ביותר. מה שקרה לשטיינמץ אופייני מאוד למי שקנאים מאוד לפרטיותם, ויום אחד מחליטים לשתף את הציבור בעסקיהם. השקיפות עד כדי כך קשה להם, שהם מתייחסים לציבור כמי שנקלע בטעות לעסקים שלהם ומטריד אותם בזוטות. לשטיינמץ היה גם "יתרון" מסוים על שאר אנשי העסקים הישראלים שמשתפים את הציבור בעסקיהם: החברות שלו לא פועלות מישראל, הפעילות שלהן בארץ מינורית, ההנפקות שלו התבצעו בחו"ל והוא עצמו הקפיד לא לכהן בשום תפקיד באחת מהחברות הציבוריות שלו.

המפגש המצער של שטיינמץ עם הציבור החל עוד בשנת 2005. הוא הנפיק בוול סטריט את חברת אודימו, המפעילה אתרי אינטרנט למכירת יהלומים ושעוני יוקרה. שטיינמץ, שהיה בעל מניות עיקרי בחברה (כרגיל, בדרכים עקיפות), גייס לחברה 28 מיליון דולר. אודימו היתה מין סטארט-אפ חלומי, שילוב נוצץ של אינטרנט ויהלומים, עד כדי-כך נוצץ, שהוא שרף את כל הכסף, כ-100 מיליון שקל, תוך שנה בלבד ונשלח לבית הקברות העסקי. אודימו, מיותר כמעט לציין, לא הרוויחה מעולם ולא ייצרה מעולם למשקיעים תשואה חיובית על מניותיה.

בלי שקיפות

בשנה שעברה החליט שטיינמץ ללכת בגדול על סטארט-אפ מסוג אחר. סטארט-אפ המתכות והסחורות. לשטיינמץ יש קבוצה פרטית בשם BSGR, שמרכזת את פעילות משאבי הטבע שלו וכוללת כנראה כמעט את כל נכסיו, כולל נכסי היהלומים שלו. המטה של החברה יושב במקלט המס באי ג'רנזי ורוב פעילות הקבוצה מתפרסת על פני מדינות העולם השלישי, במדינות הבלקן ובריה"מ ובאפריקה - במדינות כמו זמביה וקונגו. בקיצור, מדינות שהשקיפות היא מהן והלאה, שעשיית העסקים בהן... נו, השתיקה יפה לעניין הזה.

לפני כשנה וחצי, כאמור, הוא גייס ל-TMI, אחת מהחברות הבנות בקבוצה שלו, אג"ח ב-1.2 מיליארד שקל, ותכנן להשקיע את הכסף בפיתוח פעילות הכרייה והמחצבים שלו (למרבה המזל, מרבית הכסף עדיין לא הושקע). לקבוצת שטיינמץ יש שתי חברות כרייה בולטות: ניקנור וקוניקו.

את הסטארט-אפ ניקנור הנפיק שטיינמץ לפני שנתיים וחצי וגייס עבורה בלונדון סכום עצום של כ-440 מיליון דולר. לניקנור יש מכרות מתכות בקונגו, אחת ממדינות העולם השלישי היותר מועדות לפורענות באפריקה. ניקנור הונפקה בלי הכנסות, רק על בסיס פוטנציאל אדיר, ועל גבי הפוטנציאל הזה המריאה לשווי של 2 מיליארד דולר. הזמן חלף, הכסף נאכל, כי בעסקי הכרייה דרושות השקעות ענק של מאות מיליונים ואפילו מיליארדים כדי להפיק מתכות. החברה ביצעה הנפקה פרטית ובה גייסה 800 מיליון דולר, בעיקר מענקית הסחורות גלנקור, שהתחייבה לרכוש את מלוא תפוקת המכרה. גם זה לא עזר ואחרי חצי שנה התמזגה ניקנור עם המתחרה הקנדית קטנגה. מה נשאר היום מהמיזוג? חברה של 50 מיליון דולר.

את קוניקו, חברה קצת יותר בוגרת בשוק המכרות, עם הכנסות שנתיות של מאות מיליוני דולרים, תכנן שטיינמץ להנפיק בלונדון לפי שווי של יותר מ-2 מיליארד דולר ולגייס עבורה מאות מיליונים. שטיינמץ פספס את המומנטום וכך קרס לו מגדל המתכות שעמד מאחורי הנפקת האג"ח הישראלית. הנפקת אג"ח שהיתה אמורה לממן, ולו באופן חלקי, כריית אוצרות טבע בזמביה, קונגו, מקדוניה וקוסובו והיום דורגה על-ידי מעלות כ"חדלת פירעון".

שתי חברות נוספות של שטיינמץ, בייטמן הנדסה ובייטמן ליטווין, הן חברות קצת יותר מבוססות אבל גם שתי הבייטמניות הונפקו בשיאן, איבדו עשרות אחוזים ושוות יחדיו כ-60 מיליון דולר.

מה נשאר לשטיינמץ עתה? אולי לשתף את הציבור בעסקי היהלומים שלו, כנראה העסקים היותר מוצלחים ורווחיים, למרות המשבר הכללי. אבל לא כדאי לטפח תקוות: שקיפות ועסקי יהלומים לא ממש הולכים ביחד. וחוץ מזה, את הציבור נהוג לשתף בדרך כלל בהפסדים, בהשקעות הגרנדיוזיות, ופחות בעסקים הנוצצים וברווחים הזורמים.

eli@globes.co.il