נא לעבור להתקפה

ההסלמה בדרום מהווה טבילת אש לא פשוטה עבור שורה של ראשי ערים שנכנסו רק לפני שבועות אחדים לתפקיד המחייב, בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות.

עד כמה שזה עלול להישמע ציני, המצב הבלתי אפשרי של ירי הרקטות הוא גם מתכון כמעט ודאי למינוף אישי עבור אותם ראשי ערים אלמוניים. פתאום כולם רוצים לראיין אותם, שרים וחברי כנסת קופצים לביקור, התמונה שלהם מככבת בעיתון וכך יום בהיר אחד הופך לו ראש רשות מוניציפלית אלמוני בדרום, לסוג של רודולף ג'וליאני.

מי רוצה להיות כמו שדרות?

הבעיה מתחילה כשהמינוף האישי של ראש העיר מגיע על חשבון האינטרס של תושביו. מספיק להסתכל על המקרה של רוביק דנילוביץ', ראש העיר החדש והמרענן של באר שבע, כדי להבין את גודל הפלונטר. יום אחרי שהשב"כ התריע כי הרקטות שבידי החמאס מגיעות גם לאשדוד ולבאר שבע, פרסם דנילוביץ' מאמר אישי בעיתון העממי "ישראל היום", שזכה להפניה בולטת בעמוד השער.

וכך כותב דנילוביץ': "רק לפני שבועיים נכנסתי לתפקידי, ויש לי מה ללמוד מראשי שדרות, אשקלון ועוטף עזה. לצערם, הם למדו את המציאות הקשה, ואשכיל מהם. אין בכוונתי לזרוע פחד או פאניקה בציבור, אבל רשות אחראית חייבת להיערך באופן יסודי לכל תרחיש אפשרי".

אם דנילוביץ' כל כך רוצה ללמוד מאלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר, כדאי שיחזיר את המפתחות כבר עכשיו. הדבר האחרון שתושבי באר שבע צריכים זה להפוך לשדרות 2, עיר שהופקרה במשך שמונה שנים בגלל חדלות אישים של מנהיגים ובשל שבר ערכי ולאומי עמוק במיוחד. תושבי באר שבע לא צריכים מיגון או הקלות בארנונה כפי שדרש מויאל, הם צריכים לקום בבוקר בידיעה שאם הקסאמים יגיעו אליהם, המדינה תצא למלחמה שתמחץ את מי שהעיז לפגוע בהם. אבל דנילוביץ' יודע שהתקשורת הישראלית, שיושבת בעיקר בת"א הנוחה, נורא אוהבת את התדמית של המנהיג האחראי והשקול, והוא בהחלט מספק את הסחורה.

יחיאל לסרי מקשקש בשידור

גם ראש העיר הטרי של אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי, הספיק להתראיין לפחות פעמיים לתוכנית הבוקר הפופולארית של רזי ברקאי. לסרי נשאל האם בתי הספר וגני הילדים בעיר ממוגנים, והוא השיב בחיוב, למרות שזה קשקוש מוחלט. מוסדות החינוך בעיר אינם ממוגנים, אלא קיים ברובם "מרחבים מוגנים" כאלה שמאפשרים לילדים לרוץ אליהם כשנשמעת האזעקה. איזה יופי. גם לסרי הציג את עצמו כמנהיג האחראי, כשהוא מספר על ההיערכות המרשימה בעיר, ועל פריסת מערכות ההתרעה "צבע אדום".

לסרי לא מבין שברגע שהוא מדבר על היערכות ועל מיגון, הפור כבר נפל. התקשורת הרי מתרגלת מהר מאוד לערים שחוטפות טילים אלא אם מדובר בת"א. ככל שהוא ידבר על ההיערכות ועל האחריות שלו כראש עיר, כך גוברים הסיכויים שאף אחד לא יתרגש כשהטילים יתחילו ליפול גם אצלו.

אם ללסרי לא איכפת שהתקשורת תציג אותו כמתלהם התורן, הוא חייב לעבור להתקפה. עליו להודיע למשל שהוא מתנגד להפעלת מערכת האזעקה בעיר, אלא אם היא תופעל בכל המדינה. הרי באשדוד מיהרו בזמן מלחמת המפרץ אל החדר האטום גם כשהיה ברור שהטילים נופלים רק במרכז, אז אין סיבה לכאורה שזה לא יהיה הפוך. מהר מאוד הוא יגלה שאין קונה לרעיון שלו, כי אף אחד לא מוכן שילדים בת"א יעשו פיפי במיטה, בשם הסולידאריות.

להשבית את המפעלים

לסרי צריך לגייס את כל ועדי העובדים באשדוד ולהבהיר שהתקפה על העיר תביא להשבתה מיידית של כל המפעלים החיוניים: הנמל, תחנת הכוח, בית הזיקוק של צדיק בינו, חוות הדלקים, אגן כימיקלים של נוחי דנקנר, מפעל אלתא של התעשייה האווירית, "צים" של משפחת עופר ועוד.

השבתה כזו יכולה לעלות למשק, למדינה ולטייקונים מאות מיליוני שקלים ליום בודד, ולסרי יתפלא לשמוע באיזו מהירות פקידי האוצר ילחצו על ראש הממשלה לעשות מעשה. הם הרי קובעים את רוב הדברים במדינה הזו, ואין סיבה שהפעם זה יהיה אחרת. מה שלא עשו שמונה שנים של חרדה ומספר הרוגים בשדרות, יעשה חור בעומק כמה מאות מיליונים בכיס.

בירושלים מעדיפים טפטוף טילים על פני טפטוף הרוגים

לסרי ודנילוביץ', כמו גם בני ועקנין מאשקלון ודוד בוסקילה משדרות, יודעים את האמת המרה: האסטרטגיה השלטת כיום בירושלים מעדיפה טפטופי טילים בדרום על פני טפטוף של חיילים הרוגים בתוך הבוץ העזתי.

הפעולה שהתחילה הבוקר תגבה מחיר מהצד השני, אך לא תפסיק את הירי בעתיד. בכל מדינה שפויה הצבא צריך להגן על האזרחים ויהיה כבד ככל שיהיה המחיר, אבל אנחנו כבר מזמן לא מדינה שפויה. לכן, ייתכן שזו שעתם של המנהיגים המקומיים. אלה יצטרכו להוביל את שינוי התפיסה, ולשבור את גבולות הגזרה בהן יש ילדים שישנים בשקט בלילה, ויש ילדים שנולדו אל תוך סיוט אחד גדול.