מי המציא את החמאס?

הנשיא היוצא ג'ורג' בוש הטיל את ביצת החמאס, והנשיא הנבחר ברק אובמה יצטרך לאכול אותה, יחד עם הביצים הסרוחות האחרות שהממשל הרפובליקני מותיר אחריו. ישראל, כמובן, אוכלת את הביצה הזו כבר שנים.

הטעות של ג'ורג'

בוש וצוות מדיניות החוץ שלו הם שדחפו לקיים בחירות ברצועת עזה ב-2005, למרות אזהרות של ישראל ושל הרשות הפלשתינית, שחמאס יצא מנצח.

ישראל, כמו האוכלוסיה האזרחית הפלשתינית ברצועה, משלמות מאז את מחיר נצחונו הצפוי של חמאס במינונים שונים של סבל. אבל מי המנהיג הישראלי שיאמר לבוש, ידידה הגדול של ישראל בבית הלבן, "אמרנו לך"?

הטעות של קונדוליסה

שרת החוץ קונדוליסה רייס דיברה אז על הצורך בהטמעת הדמוקרטיה בעולם הערבי תוך התעלמות גמורה ממצע הבחירות של חמאס, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהתבטאויות מנהיגי הארגון לפני הבחירות: לא להפסקת פעולות הטרור, לא להכרה בזכות ישראל לקיום, לא לקבלת הסכמים קיימים בין ישראל לרשות הפלשתינית.

ממשל חכם היה צריך להבין שבחירות כאלה, שהשלכותיהן היו כתובות על הקיר, ימלכדו את האזור וימיטו קללה לא רק על ישראל אלא גם על המוני פלשתינים ברצועה שנדונו לחיי מצוקה קשה, ולפעמים למוות, בגלל הצבעתם.

לימים נתן הסטייט דיפרטמנט ספין משלו לניצחון חמאס בעזה: לדעת האפולוגיסטים זו היתה הצבעת מחאה של תושבי הרצועה נגד השחיתות שפשתה בגופי הממשל הפלשתיני. אבל נזקה של הלגיטימציה שקיבל החמאס מבחירות, שלפי כל הסימנים היו נקיות, היה גדול בהרבה מתועלת מפוקפקת של מחווה סמלית, שנבעה מתפיסת עולם דוגמטית ונאיבית של ממשל בוש.

חריקת השניים השתלמה

ישראל קיבלה את ההחלטה האמריקנית לתמוך בבחירות בזעם כבוש, או, כפי שדיפלומט ישראלי אמר בזמנו, "בחריקת שיניים שקטה". ממשל בוש, מצידו, אולי מתוך הכרה שבשתיקה בטעותו ההיסטורית, מוסיף להגן בדבקות על זכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני הרקטות של החמאס.

ההודעה הלקונית שפרסם הבית הלבן במוצ"ש, בעקבות גל ההפצצות הראשון של חיל האוויר, אינה סוטה מקו זה. ההודעה קוראת אמנם לישראל "להימנע מפגיעה באזרחים", אך אינה קוראת לה להפסיק את התקפותיה על מטרות של חמאס ברצועה. לעומת זאת, ההודעה מטילה את האחריות לנעשה ברצועה על חמאס וקוראת לו להפסיק את ירי הקאסמים על ישראל.

תזמון נכון

ישראל היתה יכולה להיות בטוחה שזו תהיה תגובתו של הבית הלבן ולא מן הנמנע שהממשל קיבל הודעה מוקדמת על הפעולה. אין ספק שהמבצע החל במועד שהחל בגלל שיקולים טקטיים צבאיים, אבל קשה להניח שישראל היתה מנחיתה את אגרוף הברזל שלה על עזה סמוך לכניסתו של ברק אובמה לבית הלבן, ב-20 בינואר, או אחריה. בוש הוא סחורה מוכרת. אובמה עדיין לא.

הנשיא הנכנס אמר את כל הדברים הנכונים מבחינת ישראל בקמפיין הארוך שקדם לבחירתו. המנטרה הרשמית שלו היתה ש"חמאס הוא ארגון טרור ואסור לנו לנהל עמו מו"מ עד שהוא יכיר בישראל ויתנער מאלימות".

הוא הכריז שמחויבותו לביטחון ישראל "אינה ניתנת לערעור". לאחר שג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני, הזכיר בנאומי הבחירות שלו שהחמאס הביע תקווה לניצחונו של אובמה בבחירות, הגיב המועמד הדמוקרטי: "מקיין איבד בורג". יותר מזה, הוא פיטר לאלתר, ובפומבי, אחד מיועציו המדיניים לאחר חשיפה שהיועץ ניהל שיחות עם אנשי חמאס.

בטרם נכנס אובמה

ובכל זאת, ישראל רוצה לקבוע עובדות בשטח לפני כניסת אובמה ללשכה הסגלגלה. יש שנתנו דעתם לכך, שהנשיא הנבחר הזמין כומר שוטם הומואים לשאת תפילה בטקס השבעתו, כדי להושיט עלה זית למתנגדיו הקשים מהימין, תוך התעלמות מופגנת מהתמיכה המסיבית שקיבל מהקהילה ההומו-לסבית.

האם התנהגות כזו אינה עלולה לרמז שהוא ינהג כך כך כלפי שוטמים פוליטיים של בעלי בריתה של ארה"ב? תמהים גורמים בוושינגטון. הם אומרים שהדבר מעיד על מזג פוליטי, על שיטת פעולה שישימה בכל תחום.

מי יחזיק בתיק המזרח התיכון?

יש הערכה, שהסימן מובהק לגבי הכיוון העתידי של מדיניות אובמה כלפי הסכסוך הישראלי פלשתיני יהיה החלטתו מי ישמש יועצו הראשי לענייני המזה"ת. שניים מהמתמודדים העיקריים הם דניס רוס, שהחזיק בתיק הסכסוך בממשל קלינטון, ודניאל קרצר, שהיה שגריר בתל-אביב ובקאהיר. שניהם יהודים, שניהם רואים עצמם מחויבים לבטחון ישראל, אבל לכל אחד מהם כיוון אחר.

כל ממשלה עתידית בישראל מהמרכז ימינה, וזה כולל ממשלה פוטנציאלית בראשות אהוד ברק, היתה מעדיפה את רוס. בכהונתו בת"א קנה לו קרצר שם בהתנגשויות עם בכירים ישראלים בימים הראשונים של האינתיפאדה. אם קרצר יזכה לאוזנו של אובמה, המעבר מתקופת בוש לתקופת אובמה בזירה המזרח-תיכונית יהיה חד מאוד וכנראה גם מהיר מאוד.