ונתחיל במסקנות:
א. תיאטרון קצר פחות משעמם מתיאטרון ארוך, כנראה בגלל קוצר היריעה.
ב. המחזאים והבמאים הישראלים, חדשים כוותיקים, גם כשנותנים להם צ'אנס לשבור גבולות, כולל את גבול הטעם הטוב, מעדיפים להישאר במחוזות השמרנות המוכרים, וחבל.
ובאשר להצגות שראיתי:
"גיימרים" של אסף צפור הוא מחזה פרידה מן הנעורים. חבורה של חמישה נערים ונערה, המשחקים יחדיו זה ארבע שנים במשחק ה"די אנד די", מתפרקת לנגד עינינו, לאחר שאחד מחבריה מודיע על נטישה לטובת הצבא. לא שהוא פטריוט גדול חלילה, אבא שלו מכריח אותו, אבל הסדק שיוצרת עזיבתו ממוסס את הדבק שמחזיק את החבורה ומפרק אותה.
המחזה כתוב ומשוחק היטב, והוא בהחלט משעשע, אלא שהדרמה הנפיצה שהוא מכיל מתפרקת גם היא, ביחד עם החבורה, ומתפזרת בין חבריה, כך שאף אחד מן הקונפליקטים הרבים המועלים על-ידי המחזה לא בא לידי ביטוי ומיצוי מלא, והדרמה מרחפת מקונפליקט לקונפליקט, בלי להתפוצץ אף פעם כמו שצריך. מה גם, יש להוסיף, שהסיטואציה הסטטית למדי, של חמישה אנשים בחדר, שבתחילת ההצגה יש בה חן ואף תעוזה, נשארת סטטית לכל אורך ההצגה, ובכך מאבדת בסופו של דבר את חינה ואת תעוזתה.
"לסמן וי" של מיכל אהרוני מביא את סיפור פגישתם האחרונה של מי שנבחר זה עתה לראש ממשלה ופילגשו-מאהבתו ומי שהייתה עוזרתו הפרלמנטרית, בשנתיים האחרונות. המחזה יפה, חכם ושנון, ועוסק בשורש השאיפה והמשיכה, הגברית והנשית, לכוח ולעוצמה. אך עיקר כוחה של ההצגה הוא דווקא במשחק, גם של הילה פלדמן בתפקיד המאהבת, אך בעיקר של מנשה נוי בתפקיד ראש הממשלה החדש, שעושה עבודה בימתית מורכבת, נהדרת, עמוקה ומבריקה. נוי כל-כך משכנע בתפקיד ראש הממשלה, עד שבמהלך ההצגה החלטתי שמבין שלושת המועמדים האחרים - ביבי, ברק ולבני - אין ספק שהשנה אני בוחר בו.
חבל רק שבסוף המערכון המצוין הזה מצאו לנכון יוצריו - המחזאית אהרוני, הבמאי אוהד שחר והשחקן נוי - לסיימו בנאום "פוליטי" לאומה, שעם כל היותו נבוב וסאטירי ומצחיק, בכל זאת רידד את ההצגה היפה שראינו לרמת "ארץ נהדרת" ודומותיה, ומזה כבר יש לנו מספיק והותר.
"ליצנים" של מאור גילרמן, בבימויו של ג'וליאן שגרן, היא הצגה נפלאה, מצחיקה, משובבת נפש ומרוממת רוח. היא מתרחשת מאחורי הקלעים של הצגת תיאטרון, עשרים הדקות האחרונות של לפני עליית המסך. גיבוריה הם שלושה - השחקן הראשי, גיל פרנק, קשקשן נפוח המחזיק מעצמו מי-יודע-מה, העסוק בסיפור מעשה סבוך ומפותל שקרה לו בנסיעותיו לארצות הים; שחקן המשנה, לירון גילרמן, שנאלץ להקשיב לסיפורו של אדונו, בלי שהוא לא מתעניין ולא מבין דבר וחצי דבר בסיפור; והמלביש של שניהם, גבי כהן גרונדלנד, ליצן-פנטומימאי שאינו אומר מילה כל ההצגה.
השילוב בין הטקסט המצוין של צמד השחקנים, המזכירים את דון קישוט וסנשו פנשו של סרוונטס והן את ולדימיר ואסטרגון ב"מחכים לגודו" של בקט, לבין מעשה הסלפסטיק הבימתי שרקח הבמאי ג'וליאן שגרן, הוא חכם ונהדר, ומלא שמחה, אהבה וכיף תיאטרלי. בראבו! *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
