בדיקת G: כך הגיע מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר ואחד האנשים החזקים בישראל, גיורא גזית, לבקשה לפשיטת רגל

גזית הסתכסך עם לא מעט משותפיו במשך השנים, וחלקם אף העלו טענות כי הונה אותם: "כל מי שעבד איתו חשב שהוא מקושר ושיגיע איתו רחוק. המציאות, גילינו אחר כך, הייתה שונה" ; הצצה ראשונה למגזין G

יולי 1986 - שלושה חודשים בלבד לאחר פרסום דוח ועדת בייסקי על שערוריית ויסות מניות הבנקים, שאילצוהו להתפטר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים, בישרו כותרות העיתונות הכלכלית על יציאתו של גיורא גזית לדרך חדשה: חברת השקעות וייעוץ פיננסי ש"תנצל את ניסיונו רב השנים" וש"תסייע לעסקים כושלים".

ינואר 2009. לאחר כמעט 25 שנים של פעילות עסקית פרטית, פונה גזית בן ה-75 לבית המשפט בבקשה להכריז עליו כפושט רגל, עם חובות של למעלה מ-18 מיליון שקל לבנקים ולנושים נוספים. גזית ורעייתו סימה, נכתב בבקשה, "חיים בצנעה" ופעולות הנושים "מדרדרות בצורה חמורה את מצבו הנפשי והפיזי (...) לאור המשבר הכלכלי, הקשחת המדיניות למתן אשראי וגבייתו על-ידי הספקים והבנקים, (הוא) לא יוכל לעמוד בהחזר החובות וההלוואות שנטל".

כיצד הגיע גזית ("ג'ורי", בפי מכריו), מי שבשנות ה-80 אחז במשרה החזקה והנחשקת ביותר במשק, למצב קשה כל-כך לעת זקנה? לגרסתו הוא נפל קורבן לנוכלים: מנכ"ל חברה שהקים בפולין מעל בכספיה, ואילו שותפו העסקי במרוקו עשה לו תרגיל עוקץ. בדיקת G מעלה כי זה לא כל הסיפור: גזית גם הסתכסך עם לא מעט משותפיו במשך השנים, וחלקם אף העלו טענות כי הונה אותם.

הטענות ההדדיות התבררו או יתבררו בבתי משפט בישראל, באירופה וגם באפריקה. בינתיים, בקרב מכריו יש גם מי שסבור שסיפורו של גזית הוא סיפורו של אדם שהגיע לצמרת הכלכלית של ישראל בעידן טרום ההפרטה, ולא זכה להצלחה בעידן העסקי השונה כל-כך שבא אחריו. "ג'ורי לא השכיל להבין את עולם העסקים החדש", אומר אחד משותפיו-לשעבר, "הוא חי בסרט אחר. הלכתי איתו כי חשבתי, 'הוא יו"ר בנק הפועלים לשעבר, זה בטח אחד שיודע איך לעשות ביזנס'. הרקורד שלו שכנע לא רק אותי: כל מי שעבד איתו חשב שהוא מקושר ושיגיע איתו רחוק. המציאות, גילינו אחר כך, הייתה שונה".

אופציות ב-2.5 מיליון שקל

ניצול שואה שעלה ארצה לאחר מלחמת השחרור, גזית עשה את צעדיו הראשונים בשירות הציבורי - במכס ובמינהל הכנסות המדינה. קשריו במשרד האוצר סייעו לו להתמנות למשנה למנכ"ל אוטוקרס, יצרנית הסוסיתא שהייתה בשנות ה-60 גורם משמעותי בתעשייה הישראלית. חילוקי דעות עם המנכ"ל החזירו אותו לאוצר כסגן החשב הכללי, ומאוחר יותר מונה לחשב הכללי. אף שלא היה איש מפלגת העבודה, נהנה גזית מתמיכתם של שרי האוצר באותן שנים, פנחס ספיר ויהושע רבינוביץ. ב-1980 התפטר גזית מהתפקיד, ויעקב לוינסון, היו"ר הכול-יכול של בנק הפועלים ומהדמויות החזקות במשק, בחר בו ליורשו. גזית עצמו, בוועדת בייסקי, תיאר את המעבר הזה כך: "בתקופת עבודתי באוצר סברתי כי הבנקים הם מעין סניף של המדינה. בבואי לבנק הפועלים נדהמתי לגלות כי התפיסה בבנקים היא אחרת, וכי המדינה היא סניף שלהם".

באותן שנים היה המשק ההסתדרותי חלק ניכר מהכלכלה הישראלית. בנק הפועלים היה המממן הראשי שלו, מה שהפך את תפקידו של גזית למוקד כוח כלכלי ופוליטי עצום. לא מעט גורמים ניסו להניא את לוינסון מהמינוי, ובהם איתן רף, האיש שהחליף אותו בתפקיד החשכ"ל, ולימים יו"ר בנק לאומי. העסקונה המפלגתית הייתה מאוכזבת במיוחד אבל לוינסון התעקש: "אף שלא צמח בתוך תנועת העבודה", אמר, "(...) הפגין לויאליות, חברות והבנה מקצועית".

איש לא יכול היה לחזות אז את העתיד להתרחש בשנים הבאות. הקרבות רוויי השנאה וההשמצות בין גזית לבין מי שהעלה אותו לגדולה יכולים למלא כרכים מדממים שלמים. תמציתם היא כי לוינסון שאף לשמר את השפעתו בבנק, ואילו גזית ביקש את עצמאותו כמנהל. "הבנק היה קרוע בין שני מחנות", משחזר בכיר לשעבר. "לוינסון הפעיל שטינקרים, וג'ורי נאלץ להתמודד איתם. זה היה יותר גרוע ממלחמות רבין-פרס".

בפברואר 1984 הגיעו המלחמות לסופן הטרגי: לוינסון התאבד בירייה, בעקבות סדרת פרסומים שקשרו את שמו בפרשיות שחיתות שונות. "מי שמכהן כיו"ר הנהלת בנק הפועלים אמר לי כמה פעמים: 'רוצים אותך תחת לוח שיש'", כתב במכתב ההתאבדות, והוסיף שגזית היה חלק מ"כנופיה" שקשרה קשר נגדו. בשל כך, אלמנתו של לוינסון דרשה שגזית (והאחרים) לא יגיעו להלוויה. גזית, מצדו, טען שפעל למען טובת הבנק: "לפי הכרתי ומצפוני", הוא אמר אז, "נהגנו בהתאם לחובתנו". הפצע הזה, כך נראה, מלווה אותו מאז: אנשים שעבדו עם גזית אומרים כי הוא מספר עד היום על לוינסון ועל תקופתו.

במקביל התפוצצה פרשת ויסות מניות הבנקים, שהולידה את המשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה. גזית התפטר בעקבות דוח ועדת בייסקי, בילה לא מעט שעות במשרדי היחידה הארצית לחקירות הונאה, ובהמשך אף הורשע בגין חלקו בפרשה (פירוט עלכך במסגרת).

מעניין לגלות, כי הכתם הזה לא הפריע לו לפתח את הקריירה העסקית. "זה לא פגע באמינות האישית שלו בעסקים", מסביר מכר קרוב, "כי כך התנהלו אז כל הבנקאים. ויסות היה שם המשחק".

הפרשה אולי לא פגעה בהשתלבותו של גזית במגזר הפרטי, אך מסיבות אחרות פעילויותיו בשנים שלאחריה לא הוכתרו כהצלחה מסחררת. בנובמבר 1986, חצי שנה לאחר שהכריז כי "בתקופה הנראית לעין לא אעסוק בבנקאות", הוא מונה ליו"ר בנק הבנייה של התאחדות הקבלנים. שם הסבירו, כי גזית נבחר "כחלק מתהליך הבראה וחיזוק הבנק". אלא שגם בראשותו הוסיף בנק הבנייה לסבול מהפסדים כבדים, וכעבור זמן קצר עזב גזית, והצדדים צללו לקרב משפטי.

התחנה הבאה הייתה תפקיד יו"ר חברת הביטוח צור-שמיר של משפחת שניידמן. "המשפחה לקחה אותו כי היא לא הבינה בבורסה", מספר מזכיר החברה, עו"ד בנימין אדר, "אבל זה היה לזמן קצר מאוד". נסיבות הפרישה נותרו מעורפלות.

הקדנציות הנ"ל היו אמנם קצרות, אבל סייעו מאוד למצבו הפיננסי של גזית: לאחר שבבנק הפועלים הסתכם שכרו החודשי ב-1,200 דולר נטו בלבד (נתון הממחיש טוב מכול את השוני העצום בין ימיו בצמרת לבין שנות השמנת של המנהלים הנוכחיים), מימש גזית אופציות שהוענקו לו בחברות הפרטיות, בכ-2.5 מיליון שקל, ששימשו כבסיס להתנעת עסקיו הפרטיים.

אלה התפרשו על-פני תחומים שונים ומגוונים: הוא הקים את "אחריות", חברה ששיווקה קרנות נאמנות. באותה תקופה הייתה הבורסה בשפל, וגזית הסביר כי דווקא בזמן הזה כדאי להשקיע במניות. בזכות קשריו גייס לוועדת ההשקעות שלה דמויות בכירות כמו מנכ"ל משרד האוצר היוצא, עזרא סדן, והמנכ"ל לשעבר של בנק אגוד, יעקב סגל, אבל למרות זאת החברה התקשתה להתרומם. מאוחר יותר מונה ליו"ר ישראוולגה, שותפות בינו לבנק רוסי שביקשה לקדם סחר בין המדינות. גם המיזם הזה סבל מהפסדים, עד שהשותפות פורקה. אחד ממנהלי החברה אמר אז שהרוסים אינם מרוצים מניהולו של גזית.

מי רימה את מי

עם השנים גזית התרחק והלך מאור הזרקורים, עד שנעלם כליל מהשיח התקשורתי. מאחר שעסקיו פרטיים לחלוטין קשה לאמוד את מצבם לאורך השנים. ביתו ברמת השרון, בכל מקרה, משדר צניעות ומתבלט דווקא על רקע הווילות המפוארות בהרבה שסביבו.

חברה מרכזית בפעילותו הייתה לוגכים, שעסקה בסחר בכימיקלים ושעבדה, בין השאר, עם חברות בורסאיות כמו גניגר מפעלי פלסטיקה ופריגת. לפני שנים אחדות הוא בחר להיכנס לתחום חדש - דלתות ומנגנוני נעילה - והקים ב-2000 או ב-2002 (הצדדים חלוקים לגבי התאריך) חברה משותפת עם יעקב (קובה) קירשהולץ, ישראלי שהקים בפולין חברת מנעולים לפני כעשרים שנה. כאן, לפי פנייתו לבית המשפט, גם החלה הנפילה הגדולה: קירשהולץ, לטענתו, ביצע-לכאורה מעילה שסיבכה אותו בחובות של למעלה ממיליון דולר.

הטענות נגד קירשהולץ, שמת לפני כשנה וחצי, הועלו במסגרת תביעות שהגיש נגדו גזית בארץ ובפולין להשבת הלוואות בהיקף של כ-300 אלף דולר (קירשהולץ חויב להשיבן). יוסף שפטר, מנכ"ל לוגכים, הצהיר בבית המשפט שהשותפות נוצרה לאחר שקירשהולץ פנה "על בסיס חברי (...) וביקש את עזרתי, לאור קשיים כלכליים שאליהם נקלע". קירשהולץ, מצדו, טען שהחברה שלו שגשגה ושלאור הצלחתה פנה אליו גזית ו"ביקש לרכוש מניות".

כך או כך, השותפות הוקמה. קירשהולץ מונה למנכ"ל, וניתנה לו זכות החתימה הבלעדית בחשבונותיה, לפי שפטר, "על בסיס האמון המוחלט" בו. שפטר גם הצהיר שהחברה הייתה "בהפסד מתמיד ועל סף פשיטת רגל", מאחר שקירשהולץ השתמש בכספיה כבשלו, "עשה בהם שימוש לצרכיו הפרטיים", תוך ניצול העובדה שהיה בעל זכות החתימה היחיד, וכן העובדה ששפטר וגזית ישבו בישראל, הרחק מפולין.

"הכול מוכחש", הגיב השבוע עו"ד שלמה וקנין, שייצג את קירשהולץ המנוח, "להפך - ללקוח שלי היו טענות רבות נגד גזית". למשל, הוא טען שגזית "הערים עליו" וכי לוגכים "ניצלה את כוחה הכלכלי העצום על מנת להשחיר את פניי ולפגוע בי בצורה קשה והרסנית", ו"השתלטה שלא כדין" על השותפות.

כיצד עשתה זאת? השותפות הייתה שווה, הצהיר קירשהולץ, עד שגזית "פנה אליי (...) בבקשה שאעביר לו 1% ממניות החברה (...) גזית הסביר לי כי בקשתו נובעת מהעובדה שהוא חייב להראות בישראל שהוא בעל השליטה בחברה. לא הייתי מודע למשמעות המשפטית של העברה של 1% של המניות, ובתום לב העברתי לתובעת 1% ממניות החברה, וכך הונתה אותי התובעת והפכה לבעלת השליטה בחברה".

הסיפור המלא - היום במגזין G