אשריי, אומלל אני

"אני נמצא בנוף חייתי ויפהפה, העלים לוטשים בי את עיניהם, המים לוחשים אליי, ואני חש מחובר לעולם... ועדיין ישנו משהו שבור בתוכי". כך תיאר אנתוני האגרטי ל"גרדיאן" הבריטי את אופי אלבומו החדש, שנוצר בהשראת ביקור באלסקה. זה אלבום שלישי למי שנחשב, ובצדק רב, לאחד הקולות הבולטים, העמוקים והמרתקים של זמננו.

לפני חמש שנים, האגרטי ולהקתו, שהוא מכנה "הגו'נסונס", הוציאו אלבום שני שזכה לפרס מרקיורי הבריטי, למכירות של כמעט מיליון עותקים ולאהדה עולמית.

במקביל לצאת האלבום החדש, האגרטי מציג תערוכה ראשונה של עבודות אמנות שלו בגלריה איזיס בלונדון תחת הכותרת "הנקיק", כך שניתן להתרשם מהאחידות הנושאית, הן בצלילים והן ברישומיו על נייר. האגרטי מספר שלאחרונה חש נינוח מתמיד כטרנסג'נדר, הגדרה שהוא מקפיד להשאיר פתוחה ככל הניתן, ושזה חלק מהתהליך שהוביל את המעבר מהטקסטים המאוד אישיים, אינטימיים ורומנטיים שלו, לתכנים דומים שכעת נוטים להתבונן החוצה ולא רק פנימה.

האלבום החדש נשמע כעבודה של טרובדור בלי גיל. הוא אינו רחוק בצבעיו מהאלבום הקודם והמהולל, אבל כולל שימוש גובר בכלי מיתר, ביניהם לא מעט גיטרות, אקוסטיות ואפילו חשמליות, שמהן נמנע בעבר.

האגרטי שנולד למשפחה קתולית בצ'יצסטר, במחוז סאסקס באנגליה, נדד ברחבי העולם, וגם הקריירה המוזיקלית שלו ידעה פיתולים. כילד בן שבע הוקסם בטלוויזיה מדמויות פופ חריגות כמו איאן דיורי ולינה לאביץ'. את אלבום הבכורה שלו הוא הוציא בחברת תקליטים זעירה ואוונגרדית אחרי שנים של שירה במועדונים, ואת זינוק ההכרה קיבל כששר קולות ללו ריד באלבום "העורב" מ-2003, שהתבסס על מילים של אדגר אלן פו. באותה שנה כבר הקליט ערוצי שירה לפרויקט "הרקולס אנד לאב אפייר", שיצא רק בשנה שעברה, וחשף את קולו כמוביל ברצועות דיסקו והאוס עדכניות.

האגרטי אומר עכשיו, בצחוק, ש"האתגר לגרום לאנשים לרקוד הוא סיבה נחמדה מאוד לשיר, אבל זה לא ממש מתאים לרוח מה שאני עושה תחת הכותרת 'אנתוני והג'ונסונס'... רק שיר שבאמת יהיה אומלל מועמד להיכלל באלבומים שלי".

המלנכוליה בקולו הגבוה, המרחפת בין פליאה לייאוש, נשמעה לאחרונה, בין היתר, גם בפרויקט המחווה הקולנועי ללאונרד כהן, וגם בפסקול היבשושי לסרטו המופלא של טוד היינס "אני לא שם", המולטי-ביוגרפיה עתירת ההשראה על חייו ויצירתו של בוב דילן. אנתוני עשה שם את "נוקינג און הוונז דור", ובין שלל האמנים המחדשים שדשדשו בחיוורון, הוכיח שאישיותו וייחודיותו שבות ומזדהרות גם באחת הקלאסיקות של דילן שחודשו הכי הרבה פעמים.

בשנה שעברה הוא הופיע וגם הקליט עם ביורק - הזמרת האיסלנדית שמהווה דוגמה לסכנה היחידה שעדיין מאיימת על העתיד של האגרטי כיוצר וכמבצע. אף על פי שביורק נותרה תמיד אמנית מחויבת, נועזת ומעניינת, היא נמנית עם קומץ אמני הפופ שחד-פעמיותם עומדת גם בעוכריהם. קולה הפלאי עלול להתיש כתוצאה מחשיפת יתר, ומשהו דומה עשוי להתרחש גם בהאזנות לוויברטו הבתולי והזקן בו-זמנית של האגרטי. זה כמעט עניין טכני של תדרים המשפיעים על הנפש - הוא מסוגל להתהפך במיידיות מקול שמימי הספוג באינספור שכבות הבעה, לנוכחות טרחנית שמעייפת את האוזן.

הדברים אינם נאמרים כביקורת נגדו, ומי שמחפשים מוזיקה לילית עתירת פסנתרים, נבלים, ונברשות מלטפות על התופים, כמעט לא יכולים למצוא אמן עכשווי עמוק ומרגש יותר. אבל, לטוב ולרע, הקול הכה-דומיננטי תובעני לחלוטין וכובש כל חלל צלילי שהוא מאכלס, גם כשהוא מקליט קולות רקע לזמרים עם נוכחות הפוכה משלו, אפלה ונמוכה, כמו ריד ומריאן פיית'פול.

כמו במיני-אלבום, שיצא לפני שלושה חודשים וקדם לאריך הנגן הנוכחי, החדשה המצוינת היא שהאגרטי מחויב למסעות החיפושים הפנימיים והחיצוניים שלו, כך שאמנותו מתפתחת, מאתגרת, ובהחלט חיה ומלבלבת. האגרטי עוד לא הפך לקלישאה של עצמו, אף שהוא נידון להלך תמידית במרחק פסיעה ממנה, וכאמור לגמרי שלא באשמתו. הוא עוף מוזר, יפהפה ונדיר, שפשוט לא בנוי להשתלב ולהיטמע בנוף, ושזהותו מתממשת במלוא יפעתה רק כשהעיניים, האוזניים והלב לגמרי ממוקדים אליו. זהות תובענית ומכמירת-לב, שמגולמת נפלא בשיר עותק-הנשימה "אבק ומים", שכולו שירה מובילה והרמוניה קולית כמעט אלוהית ברקע. *

חתולה בצנרת

מה קורה כשהמניירות משתלטות על התכנים? האלבום החדש של קאט פאואר נותן תשובה מצוינת

צ'אן מארשל, הלוא היא קאט פאואר, מהדמויות היותר נחשבות ברוק האלטרנטיבי האמריקני, מוציאה את המיני-אלבום הזה כמה חודשים אחרי אלבום שלם של קאברים, השני שלה. המיני-אלבום הזה הוא בית ספר מצוין לכמה חוקי אל-תעשה בחידושי שירים.

מארשל בוחרת שירים נשגבים. כאן, בין היתר, של ארית'ה פרנקלין, קרידנס קלירווטר, אוטיס רדינג, סנדי דני והפוגז. אלא שהיא מאוהבת באותה נוסחת ההגשה שהיא מביאה לכל השירים של אחרים שהיא מקליטה. במקום שתרתום את עצמה לשירות השירים הכה-מגוונים, היא רותמת את השירים לפס הייצור החד-גוני, ל"שטיק" האחד שלה. כמו שעון מקולקל, גם השטיק הזה מדייק פעם או פעמיים באלבום, וכאן רק בבלדת הסול הנצחית שנתנה את שמה לאוסף כולו.

מארשל שרה נמוך, בקול מלא אוויר ובקצבים איטיים מאוד, והקלף המנצח שלה הוא סגפנות עיבודית שנשענת על גיטרה חשמלית חכמה ובעיקר על תופים, שממוקמים מאוד חזיתית במיקס ושמנוגנים לעילא, סקסיים נורא, מכשפים וכריזמטיים - לפעמים יותר מהקול האנושי. חבל שזה הקול העצל והנורא נגנב מעצמו ומלא בעצמו של מארשל, במקום הזמרים המקוריים העילאיים כפרנקלין, דני, ג'ון פוגרטי ורדינג, שהפכו את השירים הללו למופתיים.

מארשל, עם כל הרצון וכל הסטייל, לא מתקרבת לקרסוליהם כמגישת שירים. מגיעה לה לפחות כל הכבוד על האומץ, והיא כן הקליטה בעבר חידושים יפהפיים, למשל ל"ווילד איז דה ווינד". אבל הפעם, היא השיגה רק הוכחה מרוכזת לתאונות שעלולות לקרות כשהמניירות משתלטות על התכנים. *